שמש עולה על השמיים האפורים של הארץ הכחולה שלי, עוד לפני
שהיתה שלי, לפני שהיתה ארץ.
"בוקר טוב!" אימי אומרת, ואני לא הבנתי מה כל כך טוב בו אם
השרירים קרים וקשה לזוז, על היד מטיילים להם מיליוני נמלים
קטנטנים ובאויר נישא ריח הפרות של הכפר.

את מכת האור קיבלתי כשיצאתי מהחדר המעופש היובש הנצחי בשמיים,
כבר הבנתי אז למה השמש לא שורפת את היער כשהיא שוקעת - היה בו
יותר מידי לחות בעלים אז הם לא התייבשו ומה שלא יבש לא נשרף.
כמו הדובי שלי, אבא לא הבין למה אני שורף אותו והחליט שאם אני
יכול לשרוף את העבודה שלו- כך הוא קרא לה, אז הוא יכול לשרוף
גם אותי, הוא הראה לי את נפלאות הבנזין והיה נורא נחמד ושרף לי
כמה טיפות על היד, זה היה מדהים, האש בערה כל כך יפה, אהבתי את
אבא שלי באותם רגעים, אני חושב שזה היה כמו לצאת לטיול פיקניק
עם המשפחה, אופטימי כזה, חבל שהזמנים עוברים מהר כשנהנים.

יצאנו לאגם, באויר עמדה התרגשות סמויה שהפכה מהתרגשות לסתם חנק
כשנדחסנו לאוטו המרקיב.
זו היתה נסיעה ארוכה לכשעצמה, אבל אני מניח שהיא נגמרה מהר
אחרי שאיבדתי את ההכרה, אני חושב שאבא ליטף אותי קצת יותר מידי
חזק בגל שהוצאתי ראש מהחלון כדי לנשום אוויר.
התעוררתי על החול הלבן ליד האגם
אמא ואבא שחו להם רחוק רחוק בתוך המים אבל אני נשארתי בחוף,
היד עשתה לי כואב כשנכנסתי איתה למים
אז שיחקתי באבנים על החוף ובניתי לי מין מיטה כדי שיהיה לי נוח
לשכב, כמו שאני רגיל, רק שהפעם האבנים לא היו מרובעות וקרות
אלה עגולות כאלה וגם חמימות למגע, נרדמתי.

כשנסענו הביתה, אמא פתחה את החלון ונתנה לאוויר של החוץ
להיכנס, היא אמרה שהיה לה חם כששאלתי למה היא פחתה אותו, היה
לה קול קצת מוזר, חשבתי שבטח יש לה משהוא בגרון ולכן הוא נשמעת
כך, חלודה קצת.

סבא עישן מקטרת חומה וחייך, הוא תמיד חייך, למרות שהבית עמד
ליפול ועל השולחן בארוחות היה רק לחם ומלח
לפעמים גם לחם לא היה. סבא לוקח שאיפה נוספת ומחייך, "סבא, למה
את עושה ככה עם השפתיים?"
"זה כי החיים יפים, יפים נורא..." סבא מוריד טיפת גשם מהעין
ושואף עוד שאיפה. יש ריח חריף באויר ואני נכנס לתוך הבית, תוהה
על משמעות הדברים של סבא, ועל איך זה שהיה לו גשם בעיניים, הרי
גשם יש רק בשמיים, אימי אמרה  שזה אלוהים שבוכה עלינו.