הוא ראה אותה לפתע, מבעד למסך של זיכרון מעורפל. הוא ראה אותה,
פתאום, לאחר שכבר שכח אותה. רגשותיו לא התקהו, הוא גילה, ליבו
לא נכנע לייאוש. כל זאת קרה כשראה אותה שוב.
הוא חיכה לה בשקט, חיכה שתחזור לחייו ותטיל אור חדש עליו, חיכה
עד שכבר נכנע לעצבות, או כך נדמה לו עד לאותה שנייה שראה אותה
שוב.
מה שעבר עליו בהיעדרותה, כל הסבל והתלאות, החיפושים, הידידים
והידידות שלא היו חשובות לו, האוננות חסרת-המשמעות, הריקנות
שבלימודיו, הבדידות, ארבעת הקירות של תודעתו, ההדחקה של כל מה
שהוא הרגיש אליה, הכל חזר כשהוא ראה אותה שוב.  
הוא גדל בבית עני, בית שבו כל קופות החיסכון נשברו כדי שיהיה
כסף לאוכל, בית שבו, כשמתקלחים, מורידים את המים באסלה כדי
שיהיו קצת פחות מים קרים, בית שייאש ודיכא אותו. הבית מנע ממנו
אושר וחופש, גרם לו להפנים את רגשותיו ולהסתגר, מנע ממנו את
הדחף למצוא אותה. עד שראה אותה.
זה קרה בגיל 11. היא ישבה לידו בבית הספר, והוא הרגיש משהו.
הוא ידע שהוא רוצה להיות לידה, פשוט להיות שם באזור. כשהיא
תיפול, כשהיא תקום, שהיא תחייך או תבכה. אבל הוא לא עשה כלום,
כי הוא לא חשב שיש משהו שצריך לעשות כדי לגרום לכך שהוא יהיה
לידה. המקום האהוב עליו ביותר באותם ימים היה העץ שבחצר
בית-הספר למחוננים, עץ קסום שלידו חווה את העוצמות שלה, לידו
אהב אותה, זה היה העץ "שלהם", מבחינתו. כל שבוע חיכה לאותו יום
קסום פעם בשבוע רק כדי להיות לידה, לרוב בקרבת אותו העץ. יום
אחד, לאחר שנה, עזב את בית-הספר הזה, הוא לא היה יכול לסבול את
ריקנותו החדשה של העץ, את עצם קיומו של העץ בלעדיה.
באותה שנה שעזב את בית-הספר, כשהוא הפסיק לחשוב כל-כך על אותה
אחת, הוא ישב (בבית-הספר החדש) ליד ילדה נחמדה, והם נהגו לדבר
בזמן השיעור. הם נהיו ידידים. כשלא הסתכלה, הוא הסתכל בצווארה.
יום אחד באמצע מאי, הוא הרגיש משהו, משהו שהוא לא יכל לשים את
האצבע שלו עליו, אבל הוא הרגיש רעד בגופו כשהיה לידה, רעד חזק
ולא-מתפשר.
יום אחד, החליט לעשות מעשה. הוא כתב לה פתק אנונימי שבו הוא
מדבר על חיבתו אליה (הוא לא היה בטוח שעליו להשתמש במילה זו,
אבל הוא לא מצא מילה אחרת שתגיד את אותו הדבר).
מרוב פחדיו וביישנותו, לא הסווה את עצמו, והיא גילתה מייד
שמדובר באותו ילד שיושב לידה בבית-הספר. הוא חתם את המכתב
בבקשה שתיפגש איתו ביום שני, שבוע לפני יום הולדתו.
הוא חיכה לה אותו יום שני לאחר בית-הספר בחצר (שם קבעו, או
ליתר דיוק, הוא קבע, להיפגש). כשהגיעה הסיט את מבטו לרצפה,
כאליו לא ראה את בואה. תוך-כדי כך, הוא צייר לב על החול, עם
רגלו.
היא התחילה לדבר, ואמרה לו שהיא יודעת שזה הוא, ושהיא גם חושבת
שהוא נחמד.
המילה "נחמד" פילחה את לבבו, שימחה אותו והעציבה אותו כאחד.
הוא ידע כי לפחות היא לא כועסת עליו, אך לדעתו המילה "נחמד"
אינה מילה שהוא היה משתמש בה לגביה.
הוא הסתכל עליה וקצת רעד, ועיניו החלו להסגירו. הוא ניגשה
אליו, שמה את ידה על כתפו ואמרה לו: "זה בסדר, אתה יכול להפסיק
לרעוד". אלו היו המילים הרכות והעדינות ביותר ששמע בחייו, עד
לאותו רגע. הוא ניגב את הדמעה הבודדת מעל לחיו, והם התיישבו
לדבר. הוא לא זכר כלום מאותה שיחה, ורק זכר כי היא מעולם לא
נראתה כל-כך יפה, והוא הרגיש טוב עם עצמו.
באותו רגע לא ידע על כך, אך באותו יום לא ראה, באותו גן, את
הילדה שיושבת לידו בכיתה, הוא ראה אותה.
בשבוע וחצי הבאים, הוא רדף אחריה, בתלותיות שמעולם לא נראתה
אצלו, והציע לה חברות (כך חשב שהיה מקובל, והוא רצה לדעת מה זה
להיות חבר של מישהי). לאחר שראתה כי הוא תלותי ונודניק יותר
משחשבה, אמרה לו "לא" קר והלכה.
באותו יום הוא לא הרגיש עצוב, אבל עדיין בכה, כי הוא לא אהב
לחשוב על היום הזה.
כמה ימים לאחר מכן, הוא בא לבית-הספר וראה אותה. הוא ראה את
ידידתו הטובה ביותר, באור שבו לא נראתה בעיניו קודם. מאותו יום
ליבו נכבש על-ידיה, וכל מחשבותיו הופנו אליה, יומם וליל. הוא
לא סיפר להרבה אנשים על כך, ולו רק בשל העובדה שלא היו לו איש
(חוץ ממנה) שהקשיב לו. הוא התיידד עם ידידתה הטובה ביותר, ולה
סיפר הכל, לה ולידיד ותיק שלו. הוא אהב אותה שנה וחצי בקירוב,
שבמהלכה הוא כמעט השתגע. הוא התחיל לאסוף תלתלי שיער שלה שמצא
בכיתה (רק בשל העובדה שהם היו בהישג יד), דפים שעליהם כתבה את
שמה, את חתימות קולה על אוזנו, ואת פניה שריחפו מעל ראשו
בלילה.
כשהוריו הבחינו בהתדרדרותו, ולאחר התייעצות עם היועצת הם שלחו
אותו לפסיכולוג. הוא דווקא נהנה אצל הפסיכולוג, הוא מעולם לא
הזכיר אותה, אבל נמצאו אצלו כמה בעיות. לאחר שנת טיפול, הרגיש
יותר שלם עם עצמו. הוא בכה מעצב ביום שבו הסתיים הטיפול.
במהלך אותה שנה וחצי של התאהבות בה, כולם גילו (כשהסתכל עליה,
לא היה איש שלא הבין כי הוא מאוהב בה) על כך, ובין השאר גם
היא. במהלך הזמן, התחיל לדבר על כך עם יותר אנשים (המספר הסופי
היה 5), בינם גם ידידו הותיק, שהכיר אותה טוב. אותו ידיד כל
הזמן ניסה לגרום לו לחשוב בהיגיון עליה, אך הוא לא הקשיב,
והמשיך לאהוב אותה בסתר, למרות שההגיון שלו אמר לו שהוא צריך
להתגבר עליה.
הוא פשוט לא חשב שיעמוד בכאב שכזה, לפרוק אותה ממוחו וממחשבתו.
המחשבה עליה הייתה כמו ייסורי סיזיפוס, מגלגל את המחשבה עליה
עד לשיא האהבה, ואז הייתה המחשבה צונחת לה לתהום הרגש. כל פעם
שהעלה את המחשבה עליה, גופו ומוחו התייסרו והתעוותו, כאילו
חולה הוא באיזו מחלה ממארת, מחלה שאין לה תרופה.
לאחר שנה ומספר חודשים של התאהבות בה, החליט לגמול את
עצמו ממנה, לנער את ליבו מנוכחותה. כל אותו קיץ היה עסוק בחוסר
המחשבה עליה (גם אם היה חושב על מגרעותיה, עדיין היה כרוך
אחריה). כאבי הגמילה היו קשים מנשוא, אך הגמילה הצליחה - לאחר
כחודש הפסיק לחשוב עליה, וכשראה אותה בבית-הספר לא הרגיש כלום.
לא עבר זמן רב עד שראה אותה שוב.

כשנה חודשים לאחר מכן, ראה אותה שוב. מוחו וחושיו התערפלו,
ליבו פעם בחוזקה, הוא נכנס למעין מערבולת של אובדן-עשתונות.
הוא ראה אותה בתוך אותה ילדה מבית הספר הישן, אותה אחת שאהב
לראשונה, הראשונה ששבתה אותו בקסמיה, שם ליד העץ.
הוא ראה אותה לפתע, מבעד למסך של זיכרון מעורפל. הוא ראה אותה,
פתאום, לאחר שכבר שכח אותה. רגשותיו לא התקהו, הוא גילה, ליבו
לא נכנע לייאוש. כל זאת קרה כשראה אותה שוב.
הוא חיכה לה בשקט, חיכה שתחזור לחייו ותטיל אור חדש עליו, חיכה
עד שכבר נכנע לעצבות, או כך נדמה לו עד לאותה שנייה שראה אותה
שוב.
מה שעבר עליו בהיעדרותה, כל הסבל והתלאות, החיפושים, הידידים
והידידות שלא היו חשובות לו, האוננות חסרת-המשמעות, הריקנות
שבלימודיו, הבדידות, ארבעת הקירות של תודעתו, ההדחקה של כל מה
שהוא הרגיש אליה, הכל חזר כשהוא ראה אותה שוב.  
מספר חודשים לאחר מכן, כשכבר לא יכל לשאת את המחשבה עליה
(אהבתו אליה עלתה ברבבות מונים על אהבתו לכל מי שאהב אי פעם),
שלח, באנונימיות, מכתב, שבו הוא מתוודה על רגשותיו.
לאחר מספר ימים ניגש אליה בבית-הספר ואמר לה, ישר בפנים, ללא
הקדמות וכחכוחי-גרון: "אני שלחתי את המכתב, אני פשוט רציתי
להגיד לך שאני אוהב אותך" (אין להגיד מי היה המום יותר, היא -
שלא ממש חשדה בו, שלא הייתה מוכנה לוידוי סוער שכזה, או הוא -
שהעלה על דל שפתותיו את מה שרק העז לחשוב ולהגיד. בכל מקרה,
שניהם הסתירו את המבוכה והתדהמה די טוב, אך היא קצת הסמיקה.)
היא אמרה לו, בקול רועד קלות: "זה נורא מחמיא, אבל...(פאוזה
קלה) פשוט יש לי חבר". עובדה זו, שהייתה ידועה לו, לפתע הממה
אותו לחלוטין ופקחה את עיניו, משום שהעוצמה והתזמון של המשפט
הגדיל . היא אמרה לו, באימהיות אין-קץ: "זה בסדר, אתה יכול
להפסיק לרעוד" (הוא לא רעד, אך מזה היא חששה. היא לא רצתה
לפגוע בו, או אולי כך רצה הגורל, שהוא ישמע את אותו משפט
פעמיים). המשפט צלצל באוזניו בטון זהה לפעם הקודמת ששמע אותו,
היה לו צליל מוכר, ריח מוכר, טעם מוכר ומראה מוכר, הוא חש את
המשפט הזה כאילו חלף בעצמותיו ולנגד עיניו, כל עצב בגופו חש את
הדו של המשפט הזה, חוץ מכתפו. הוא חיכה לאותו מגע מנחם ומלטף,
אך היא לא העזה.  השיחה הסתיימה, כשהם מסכמים כי יישארו
ידידים, והם ישתדלו שזה לא יפריע לידידותם. הוא נפרד ממנה
בחיוך קל ויצא מהבניין. ברגע שיצא מכותלי בית הספר, התחיל
לצחוק ולחייך בשמחה אינסופית. הוא לא רצה לחוש כלום, הוא לא
רצה לחשוב על העולם שהוא משאיר מאחוריו, הוא רק רצה לרוץ
באושר. הוא הסתכל ימינה, וראה אותה, את האהבה הטהורה והזכה
שבאה והלכה ממנו כל-כך הרבה פעמים, את אותה אהבה שרצה לגעת בה,
אותה אהבה שתמיד הייתה מחוץ לטווח ידו. אותה אהבה עכשיו רצה
איתו יד ביד.
הוא רץ בין האנשים באושר עילאי, לא היה אכפת לו מהם, הוא צחק,
רקד וחייך בכל נים מגופו. הוא ריקד באמצע הכביש, רגליו לא
נוגעות בקרקע, התנועה צופרת לו, אך הוא במקום אחר לגמרי.
למשמע הרעש הגדול יצאה היא מבית-הספר, אותה ילדה מבית-הספר
למחוננים, אותה ילדה שאמרה לו, אך לפני דקות מספר: "זה בסדר,
אתה יכול להפסיק לרעוד", אותה ילדה שאותה אהב לפני כל השאר,
אהבתו הראשונה והאחרונה.
היא לפתע ראתה את ריחופו באוויר, ועמדה פעורת פה לנוכח המחזה
המדהים, היא רצתה לרוץ אליו, אך הוא נראה לה כאילו הוא בעולם
אחר, בלתי-ניתן למגע.
הוא צחק צחוק אינסופי, מהדהד, אושרו קרן לכל כיוון. ראשו התמלא
במשפט: "זה בסדר, אתה יכול להפסיק לרעוד" "זה בסדר, אתה יכול
להפסיק לרעוד", מכל עבר הקיף אותו המשפט.
לפתע משאית התקרבה אליו. הוא ראה את המשאית, אך לא פחד, כאילו
הוא מוגן בתוך רחם ענקי, כאילו הוא משלים לחלוטין עם חייו.
(הוא פעם חשב שכשימות, מספר שניות לפני, יעברו כל חייו לנגד
עיניו, אך הוא רק ראה אותה, את האהבה, והיו לה את הפרצופים של
כל מי שאי-פעם אהב).

רעד ענק עבר בגופו, וצחוקו התעוות וחיוכו התרחב, ואז פגעה בו
המשאית. היא זרקה אותו מרחק מטרים משם, ונחיתתו על הכביש לא
נשמעה.
כל גופו רוסק, עצמותיו התנפצו, וכל גופו היה בלתי ניתן לזיהוי
מבית-החזה ומטה. הילדה מבית-הספר למחוננים רצה אליו, ברגע של
איבוד עשתונות, ונגעה בכתפו, לראות אם הוא חי.
לפתע הבינה כי הוא מת, ואז נשברה בבכי מעל גופתו, באמצע הכביש.

ברגע אחד, קלטה אוזנה מלמול מקוטע של משפט מוכר: "זה בסדר, את
יכולה להפסיק לרעוד". היא הסתכלה עליו, אך הוא עדיין היה מת,
מת מכדי להגיד את המשפט.
היא קמה, הסתכלה עליו וראתה שחיוכו היה גדול מתמיד, כמעט
בלתי-אנושי, ושעיניו היו פקוחות ומחייכות, ושפיו היה פעור,
כאילו הוא עדיין צוחק.
היא גם ראתה שידו הייתה קפוצה, אך משאירה מקום, כאילו אוחז הוא
ביד מישהו.
הרופא שהגיע קבע מוות לנגד עיניה, ואמר: "הסימן על כתפו הוא
תופעה של ה - Rigor Mortis, זה מה שקורה אחרי שהגופה מתקשה
ומשהו נוגע בה".
היא הסתלקה בבכי, כשצחוקו מהדהד בראשה הקטן, מקיף אותה מכל
עבר, חודר לחלומותיה, עד יום מותה.