קצת אחרי יום ההולדת שלך, נולד לך חבר בריא במשקל שבעים ושלושה
קילוגרם. בבת אחת היית צריכה להיגמל מההרגלים שפיתחת לך בשנות
רווקותך הזוהרות בעיר החטאים. בעיקר מאלו שכללו הזלת ריר על כל
גבר שיש לו שיער ארוך וידיים מסוקסות (אפילו מסיגריות נגמלים
בהדרגה!). החברים שלך היו מרוצים (להוציא את זה שהייתה לו
נטייה להשאיר לך "איקי" רב-גוני על הצוואר שלך), הפסיכולוג שלך
רשם לעצמו וי בדפים שעליהם התנוסס השם שלך (ואת רשמת לו בתמורה
צ'ק על סך ארבע מאות שמונים שקל) ואמא שלך הייתה אקסטטית. גם
את היית בסדר.
ואת הרי יודעת איך עובד הגנום האנושי (בעיקר זה שבורך
בכרומוזום Y): דווקא כשאת תפוסה, הוא חושב שאולי אם הוא יחייג
מספיק פעמים - את תעני. או בקיצור - את הופכת ל - Avril
Lavigne של החודש - מקום ראשון במצעד השנתי. לא הספקת להגיד
"פאולו קואלו" וכבר קיבלת חמש הצעות חברות, שלוש הצעות
נישואין, שתי הצעות לרדת לאנשהו (אילת/סיני) והצעה אחת לרדת
למישהו. ויתרת על כולן (מי אמר שאין לך אופי חזק?).


החבר שלך נימנם בבוקסר שקנית לו מול הטלוויזיה, ואת התיישבת
מול המחשב לכתוב. עשית "קובץ" ו"פתיחה". וזה כל מה שעשית. כי
הסמן של העכבר עמד שם, מהבהב ויתום. הוא הסתכל עלייך ואת
הסתכלת עליו חזרה. עשית קפה. הדלקת סיגריה. אחר כך עשית עוד
קפה והדלקת עוד אחת. דף ה-A4 שנפרש לפנייך על המסך היה הדבר
היחיד שהיה יותר ריק מהמקרר שלך. או-אז הבנת שאו שתתפגרי
מאוברדוז של קפה וסיגריות או שתכירי באמת - גם הראש שלך ריק.
כי מיום שנעשית מונוגמית, מיום שהפסקת לחפש בעלי שיער ארוך
וידיים מסוקסות (להלן: הנ"ל) בבתי קפה/פאבים/דיסקוטקים/גינות
ציבוריות/סופר/קופת-חולים/מסיבות/לוויות (מחקי את המיותר - אם
תמצאי!), מיום שהפסקת להחליף נוזלים עם הנ"ל, מיום שהנ"ל
הפסיקו לרגש אותך, לאכזב אותך, לנטוש אותך, מאותו יום - נגמר
לך החומר לכתיבה.


החבר שלך ישן מול השלג של הטלוויזיה, ולך נעשה קר. ארזת מזוודה
קטנה, עם שני דיסקים של דנה ברגר ואחד של קרודר ודורפמייסטר,
ספר אחד של גרוסמן ואחד של יהונתן גפן, ליפסטיק, קונדומים
ומחברת.


בזמן שהחבר שלך מצא פתק קטן שכתוב עליו "ללא מילים", את כבר
ישבת בבית-הקפה השכונתי שלך, שתית הפוך קטן בלי קצף, עשית
עיניים לשרמנטי ההוא משמאל, והתחלת לכתוב את הספר הראשון
שלך...