לפני המקרה, אבא תמיד היה צוחק איתי. הרגשתי שאת הצד הפרוע שלי
קיבלתי ממנו, רק שאצלו זה היה מודחק. כן, הוא היה צוחק ולפעמים
אפילו מצחיק, אבל ברגעים נדירים הוא היה גם מתפרע. עושה
שטויות! לועס מסטיק ופתאום יורק אותו עליי. סתם ככה! מדבר איתי
ופתאום מפליץ בלי בושה. ולא סתם מפליץ. מ-פ-ל-יץ.

אבל אחרי השיחה עם הפסיכולוגית, ההרגשה כבר לא הייתה כזאת.
נכון שהדברים נאמרו, אמא בכתה ואסף סוף כל סוף דיבר - אבל כולם
הרגישו פגועים. לפחות אני הרגשתי ככה. מעכשיו אף אחד כבר לא
יהיה מסוגל להסתגר בחדרו או לצאת עם משי לטיול כדי לשכוח מהכל.
זהו. נחשפנו.

בדרך הביתה הייתה שתיקה מביכה. אמא ניסתה לדובב אותי ואפילו
סיפרה איזה סיפור פלצני ששמעה במספרה. את אסף היא אפילו לא
ניסתה. היא התייחסה אליו כאילו היה איזה מקרה אבוד שאסור
להתייחס אליו. אין פלא שהיה כמו שהיה. אבל לדעתי, אסף ייצג את
כל מה שאמא ניסתה להסתיר. הוא היה מרדן כזה, הלך תמיד נגד
המוסכמות. הוא עשה כל מה שיכל כדי להיות מוזנח ולאחר. רק כדי
לא להיות כמו אמא. היא, בניגוד אליו, תמיד הגיעה בזמן, מטופחת
ומריחה טוב. היא לא נתנה ששבוע יעבור, וכבר חזרה למניקוריסטית
שתחדש לה את הציפורניים. יצאה למסעות שופינג מטורפים והתנדבה
בכל מקום אפשרי. אבל כמה היא הסתירה... מי היה מאמין שבגדה
באבא?

אני לא האמנתי.

אחרי ההלוויה, כשלא הפסיקו לדבר על אבא, התחלתי קצת להאמין.
היו גם כל מיני עקיצות מרומזות ודיבורים עקיפים על הרומן. אסף
שנא את אמא על זה, בעוד שאני ניסית להדחיק.

היום, כשכבר עזבתי את הבית ודברים השתנו, אני מבינה שההורים
שלי הם גם בני אדם. תמיד הסתכלתי עליהם באור נאור שכזה.
"ההורים". אלה שתמיד צודקים ותמיד ידעו מה ההבדל בין טוב ורע.
הם הרי לא טועים. אבל בעצם... הם כן. אבא שתה ונהג. אמא ניהלה
רומן מאחורי הגב של כולם. איך הם היו יכולים?

איך? כי הם בסך הכל בני אדם.