"עשרים ימים?!"
"חסרים לי עשרים ימים? ובשביל זה החזרתם אותי לפה?"
ואני חשבתי שכבר סיימתי עם כל החרא הזה, שזהו, אני בן-אדם
חופשי ואני יכול לעשות מה שבא לי. אבל איך שכבר הייתי בטוח
שהכל נגמר, פתאום, בהפתעה גמורה, הם קראו לי בחזרה לצבא.
בהתחלה חשבתי שקראו לי למילואים ויש כאן טעות - כן, כן בטוח יש
להם איזו טעות במחשב או משהו. מסתבר שבאמת היתה טעות במחשב,
אבל זה ממש לא הגיוני.
"תשמע, אנחנו מצטערים והכל, אבל דברים כאלה קורים לפעמים.
מחשבים עושים לפעמים שגיאות" - כן, בטח...
"היתה טעות במחשב, אולי כתוצאה מהוירוס האחרון שפגע ברשת
הצה"לית ואתה שוחררת עשרים ימים לפני הזמן. אין ברירה אבל אתה
חייב לחזור ליחידה שלך."
"תשמעי, כבר הזמנתי מקומות לטיסה לחו"ל וגם..."
"מצטערת, אין מה לעשות, תודה ושלום."

יום ראשון בסיוט התחיל, מרגיש כמו להתעורר באמצע הלילה מהחלום
הכי מקסים ולהבין שזה היה רק חלום. עד שהתרגלתי כבר לאזרחי אני
שוב רואה ירוק בעיניים.
טוב, אני מניח שנציג חוגר, ניכנס לבסיס ולפחות נתחיל את היום
הראשון ברגל ימין (לעזאזל, יכולתי להיות בשעה כזאת עדיין
במיטה).
"סליחה, אתה לא יכול להיכנס עם התעודה הזאת לבסיס".
"מה זאת אומרת?" ש"ג מטמוטם, מחליט לעשות לי צרות דווקא
עכשיו?
"זו תעודת מילואים, לא חוגר - אירגנו לך אישור כניסה
ליחידה?".
פקידה מטומטמת, לא החזירה לי את החוגר שלי. טוב, מה עושים
עכשיו? הרס"ר, הנה הרס"ר מתקרב. הוא בטח שמע את כל השיחה והוא
מכיר אותי. בטוח הוא יוכל לעזור לי.
"חייל! גש הנה מייד! תראה לי את התעודה הזאת! מילואים?! על מדי
דקרון עם דרגות, כומתה והכל?!"
אוי...
"אני מניח שאתה מודע לזה שהעונש על התחזות לחייל הוא מאסר?"
"אבל אני לא מתחזה, אני באמת חייל, פשוט עשו טעות בבקו"מ..."
"שתוק! אל תדאג, אתה תאהב את הכלא, כי זה המקום לאנשים כמוך".

הכל בגלל הטעות המחורבנת הזאת, הכל בגלל עשרים ימים מסריחים.
איך תמיד דברים כאלה קורים דווקא לי? עכשיו אני יושב פה מאחורי
הסורגים בחדר החשוך, מכוסה בשמיכה וקר לי כי המזגן עובד.
מזגן? מה אני עושה בחדר שלי? לא הייתי עכשיו בכלא?
שוב אני והחלומות הדפוקים שלי. טוב, אפילו לא תשע בבוקר, יש לי
עוד מלא זמן לישון.