כורע אני בהיכל
פארו רב מיכולות התיאור.
תקרתו כה רחוקה
עד כי אין קיומה נתפס במוחי.
על הכס הוא יושב,
אדון הזמן,
נצח.

לא מסוגל אני לפגוש מבטו,
לעשות זאת שקול יהיה
לנפץ מוחי
על סלעי השיגעון הרבגוניים
ככדור זכוכית עדין.
אך יודע אני מראה עיניו -
חורים כה שחורים
עד כי החיות עצמה אליהם נשאבת,
שם היא מתה ונולדת מחדש
במעגל תמידי.

אך הוא בי מביט ישירות
מבטו חודר דרך בגדי
דרך עורי, בשרי ונשמתי.
רואה את תחילתי וסופי
במבט מבעית אחד.

שפתיו,
ממלמלות כל העת
מהרהרות בתפקיד שאשחק
בתוכניותיו,
כחייל בדיל בידיו של ילד נלהב.
אך אוטם אני את אוזני,
איני רוצה לדעת!

אין אנו,
בני תמותה וסוף
אמורים לדעת ולהבין
את משחקי האינסוף.
קיר שחור מסתיר
את שאיננו אמורים לראות.
ועד שנעבור קיר זה,
לא נדע
שכן אין שחזרו לספר.

תמיד אכרע שם, באותו אולם.
רועד נגד רצוני,
משאיר מבטי מושפל.
אולי יום אחד אהיה מוכן
להביט בגורלי.