מתחת פסגות הרים שוברי רקיע
ובין נחלי כספית
שוכן גן העדן.
צבעיו,
מהממים את הדמיון
ומרכיבים קשתות אלוהיות
אשר גווניהן
עוטפות העולם בקסם הבריאה.

אך,
חסר חיים הוא
עלים זהובים מתערבלים
ברוח הקרירה.
שערו הלבן
והמבהיק  כשמש
פתוח לרווחה
אך קול הצעדים
מזמן נדם.

הפרות התפוחים
ממתינים על ענפי העצים
אך אין יד לקוטפם,
נופלים הם לאדמה בקול רטוב,
מבוזבזים.

ורוח אלוהים מרחפת
על פני שבילים ריקים
ומדשאות מטופחות
פה ושם
מטאטאת.
מסדרת.

אך בדרך כלל,
יושבת היא ליד השער
עיניה מרחפות בציפייה
כבר אלפי שנים.
כאם,
מלאת תקווה.
"יום אחד"
אומרת היא לעצמה
"יום אחד יתפכחו הם
ויחזרו,
יחזרו הביתה."