הים היה מאחורי. השמש שקעה במראה השמאלית והצל הוטל קדימה,
מושך מעט ימינה. רוצה לומר, הכביש העולה מן הים נמתח צפונה
ומזרחה.
השיכונים ליד הים הוארו בורוד של שקיעה, ששיווה להם חן מפלצתי.
שלא כהרגלי הבטתי בהם. אני מורגלת בנהיגת הלוחזור יומיומית,
כזו שבתחילתה אתה מתיישב ליד ההגה ובסופה אתה יוצא מן המכונית
ואינך יודע כיצד חלפה הדרך.

הבתים התנמכו בהמשך ומשטחים ירוקים של דשא הרחיקו אותם אלה
מאלה. הכביש  הנמתח צפונה ומזרחה התעגל אל כיכר ועוד כיכר ועוד
אחת.
כשעברתי בכיכר הראשונה נופפתי לזקנים שישבו על הספסלים באור רך
וטוב לב ושיחקו דומינו, בכיכר השנייה נופפתי לזקנים שישבו שם
ושיחקו, בכיכר השלישית היה קיוסק. נופפתי ליושבים והם נופפו לי
חזרה. עגולי ראש, עגולי פנים וסבר ומכנסיהם חגורים מעל כרסם
העגולה ברצועת עור דקה. נעימי סבר כל כך עד שהייתי מוכרחה
לחנות בצד ולרדת אליהם. הקפדתי לא לחנות בהילוך לאחור, הפניית
הראש אחורה גורמת למתח בלתי נסבל בשרירי הצוואר, ובספסל האחורי
מוטל מעיל כחול ופירורים צהובים מפוזרים שם, ומי שאוהב סדר,
כמוני, ובאופן כללי מביט קדימה, איננו יכול למתוח צוואר
ולהישיר מבט אל תוהו הספסלים האחוריים.

"משהו קר. לא חשוב מה." אמרתי לקיוסקאי.
"צמאה, חמודה'לה?" הוא הושיט לי בקבוק קר וחזר לשבת ליד
השולחן. הם שתו בירה שחורה מבקבוקים ירוקים ושיחקו על לוחות
לבנים מנוקדים שחור. מרחוק חשבתי שזה דומינו, אבל זה היה משהו
אחר.
הנהנתי, כבר מקרקשת עם הקש בתחתית הכוס. "הייתי צמאה."
"כן, עוד חם." הוא אמר. הוא הסיר את הברט השחור וניגב את קרחתו
במטפחת-אף משובצת. "רוצה לראות מה אנחנו משחקים?"
כן.
"לכי, לכי. תשבי עם לייזר וחיים. חיים הוא המומחה שלנו."
מעבר לשולחן הרים אלי חיים עיניים מחייכות מתחת למגבעת חומה,
מחייכות בפיזור דעת כי מיד שבו וננעצו בלוח הלבן המנוקד
שבידיו. הוא סימן לי לשבת על ברכיו.


"הופ הופ זה הסוף שלך לייזר."
חיים נגע באצבעו באחת הנקודות על הלוח וכולן נעלמו, מותירות
לוח חלק ומסנוור. לייזר, הצלע השלישית בשולחן, הרים ידיים
למעלה בתנועת כניעה מחוייכת. הוא היה יריב מר, ללא ספק, כי
נצחונו של חיים עליו היה מתוק יותר מנצחונו על הקיוסקאי, ששמו
נותר חידה וכבר רציתי לשאול אותו לשמו, אך הוא קם ממקומו ואמר
לי:
"יעקב. זה אני. לייזר וחיים זה שני הקלוצים האלה, ועכשיו אם
תסלחי לי, יש לי  משלוח לסדר על המדפים. זה לא קיוסק פה, זה
חנות." הוא הביט בחיים ובלייזר ואחר כך הוסיף "לא כל החיים זה
המשחקים שלכם."
"אל תשימי לב אליו." אמר חיים.
"דווקא כן." הברט השחור של יעקב הציץ מעל הדלפק "הוי, מה זה?
טטי טטה טטי טטה טטי טטה טטי טטה. זאת הפוגה של באך שאני
שומע?"
"שלי הפוגה." אמרתי. התיק השחור והמגונדר עם הטלפון הנייד
המטרטר את הפוגה נראה מגוחך ובלתי שייך כשאני יושבת על ברכיו
של חיים ומקרקשת עם הקש בתחתיתה של כוס נוספת.
"נו, די די." אמר חיים והרחיק ממני את הכוס. "בסוף עוד תצטרכי
פיפי, וכאן אין נוחיות, רק עצים לגברים שבאים לכאן." הוא
חייך.

   ---שיחה שלא נענתה---

"לא נענתה אז לא נענתה." אמר חיים והציץ אל צג הטלפון מעבר
לכתפי. "רוצה לראות עוד משחק?"
על הלוח הלבן שלו בהקו שתי נקודות שחורות.
"את צריכה ללחוץ עם האצבע על הנקודה הנכונה. זה פשוט מאוד. אם
לחצת על הנקודה הנכונה, כל הנקודות נעלמות מהלוח ואת ניצחת."
חיים חייך אלי כאילו כבר ניצחתי.
"ואם לא?"
"יעקב!"
הברט השחור שב והציץ בתקווה מעל הדלפק.
"יענק, תספר למיידלע מה קורה אם לא לוחצים על הנקודה הנכונה."
ראשו של יעקב שב ונחבא מתחת לדלפק. קולות משיכה וגרירת ארגזים
עלו משם. הוא היה צריך לסדר את המשלוח.
"פוי," גיחך לייזר "איך שמבלבלים את המוח כמו זקנים."

"אם את מפספסת," אמר חיים והראה לי את הלוח שלו "הנקודות
מכפילות את עצמן ומשנות מהר מהר את הסדר כמו אצל הקלפנים בתחנה
המרכזית. בסוף הלוח שלך יכול להראות לגמרי שחור. בכלל לא רואים
לבן."

"לא מאמינה, מה? בהתחלה זה פשוט אבל מהר מאוד זה נעשה מסובך."
"אני צריכה לזוז." אמרתי.
זה היה פתאומי. רק עכשיו נודע לי שאני צריכה לזוז.
"את יכולה להתאמן בדרך." אמר חיים.
"מה בדרך!" צעק שאול מאחורי הדלפק.
"היא יכולה ליפול." הזהיר אפריים.
"בטלפון. בטלפון. היא יכולה ללחוץ על המקשים." אמר חיים " כן?
תתאמני קצת. תראי שבסוף תגיעי לנקודה הנכונה."
הוא הסתכל לי ישר בעיניים ונתן לי בצוואר נשיקה מדגדגת עם
קוצים "אל תשימי לב אליהם. הם ממעמידי הפנים, את יודעת מה זה?
פריטנדרס? מתחזים?"
"כן" אמרתי והרגשתי חלשה כמו ארנב קטן ושקרן "היה לי רינגטון
שלהם בטלפון לפני ששמתי את הפוגה..."
"את בוחרת טוב." אמר חיים ואחר כך הוסיף "תסתכלי טוב טוב איך
הוא מסדר את הסחורה על המדפים? ככה תלמדי מה זה מתחזים."
הסתכלתי.
צנצנות המיונז היו הפוכות, כך גם הדבש והטחינה.
"וזה עוד כלום." אמר חיים "מה את אומרת על איך שהוא מסדר את
הטונה?"
מגדלים יפים של שימורי טונה נבנו לתלפיות יחד עם קופסאות
גליליות של סוכריות צבעוניות ומסטיקים. בעצמי גיליתי את זרי
הכוסברה והפטרוזיליה שהועמדו בדליים מלאי חלב ליד הקופה ואת
הכריזנטמות שנערמו במקרר.

"את הולכת, חמודה'לה?"
יעקב או שאול - השמות התערבלו בראשי, אני חלשה בשמות -  חייך
אלי מתחת לברט וצבט לי בלחי.
"הנה, קחי קצת שוקולדה לדרך."
הוא קילף שלושה כדורי "שוקולד מוצרט", החליק ושיטח במומחיות את
עטיפותיהם המוזהבות ותחב אותן בתוך ידי. את כדורי השוקולד
השליך כלאחר יד אל פח האשפה.
"ותבואי לבקר."

"ראית פעם את 'אקסודוס' או את 'עשרת הדברות'?" שאל חיים "את לא
זזה מצד לצד בכסא כשאת רואה את המעפילים מדברים אנגלית במין
מבטא מצחיק כזה ואת פרעה ומוישה רבנו מדברים במבטא אמריקאי
מושלם? אל תתני להרגשה הזאת לברוח, זאת ההרגשה כשאת רואה
מתחזים."
הוא ליווה אותי קצת על המדרכה והצביע על לייזר או אפריים ושאול
או יעקב שנופפו לנו מן הקיוסק.
"עכשיו את מבינה למה שמחתי כשניצחתי את אפרים. עליו כמעט לא
רואים כלום."
"אבל הוא לבש את המכנסיים הפוך." אמרתי
"כל הכבוד מיידלע." זרח חיים "תדעי לך שעם חובבנים כאלה זה קל.
הכי קשה זה לשחק נגד הלוח. כמו סוליטייר. זה מה שאת הולכת
לעשות עכשיו."

התחשק לי לבכות.
"תבוא אתי, חיים." יללתי וקצת נזל לי מהאף "אני חושבת שהלכתי
לאיבוד."
"אני אהיה אתך בקשר." הוא אמר "המספר שלך שמור אצלי בזכרון."
הוא חיבק אותי, והגוף שלו היה כל כך חם, רותח ממש.
"מה אתה עושה פה, חיים?" שאלתי אבל הוא לא ענה ורק הוריד את
המגבעת החומה שלו ונישק אותי עם הלשון והכל. היה לו טעם של מיץ
פטל.
"מיידלע." הוא אמר, אבל לא נראה לי כבר כל כך זקן, אולי, אני
לא יודעת, אני חושבת שהתבגרתי פתאום, ואז הוא הלך.

הערב ירד והיה הרבה פחות חם. אנשים נעו ברחוב. נעים נעים.
   ---שיחה שלא נענתה---  
צג הטלפון זהר בחושך
   ---יש לך הודעה חדשה---  
חשבתי הרבה זמן לפני שלחצתי.

"איפה את? תחזרי מיד."
   ---מענה---
לחצתי.
לא היה מענה, אבל הפוגה של באך נשמעה מיד. טטי טטה טטי טטה טטי
טטה טטי טטה.
לחצתי.
"איפה את נמצאת?"
כמעט לחצתי שוב.
"תתארי את המקום. ושלא תזוזי."

אני אוהבת להביט החוצה דרך החלון. עמודי חשמל ופנסי רחוב
נוסעים אלינו ואנחנו עומדים במקום.
"הגענו. נכנס הביתה."

נסעתי אל בית חשוך, שרק אורות מעומעמים ורכים דולקים בו, אל
חדר ובו מיטה גדולה ושטיח רך ושינה עמוקה וגדולה, אבל הבית היה
מואר, ובחדר הכניסה ישבו והביטו בי פרצופים מכורסמי דאגה.
"מה? היא ברחה?!"
"זאת פוגה."
"פוגה."
"פוגה?!"

מישהו אחז בכתפי בעדינות והוביל אותי אל מרחקי המסדרון.

לא צריך לשים לב
אליהם הם השתגעו
מרוב דאגה צריך רק
לישון עכשיו.

התכסיתי בשמיכה דקה במיטה גדולה ורכה מוקפת שטיח רך ועבה
ובשינה גדולה, שאל מעמקיה לא הצלחתי לצלול, כי הקולות מחדר
האורחים הפריעו לי. קשקוש מזלגות בצלחות וקול מזיגת הקפה
לכוסות. קולות דקים וקולות עבים.
"זאת פוגה?"
"פוגה."
"פוגה!"
טטי טטה טטי טטה טטי טטה טטי טטה.

אור עמום האיר את החדר, את הדוגמא על השטיח, את קמטי השמיכה
וקפלי הוילונות, את הספריה הענקית. המבט שלי המשiטט, המנוער
משינה ננעץ באחד הספרים ומשך את גוף המריונטה אחריו.
הדלקתי את האור.
שלושת כרכי המילון האנגלי עברי השלם עמדו על ראשם. הפוכים.
כך גם המילון הבולגרי עברי, הלטיני עברי והקוריאני עברי, כך גם
ספרי הטלפון ואריזות הקרטון גדולות של קורנפלקס שהתפרסו על פני
יתר המדפים. כולם עמדו על ראשיהם.
כיביתי את האור.

צג הטלפון זהר בחושך.
לחצתי.
   ---המערכת ממתינה להוראתכם---
   ---המערכת ממתינה להוראתכם---
   ---המערכת ממתינה להוראתכם---
מאחורי הוילון ליד המיטה היה קיר. כך גם מאחורי הוילון השני.
   ---המערכת מתנתקת---
לא!

הסתובבתי ועמדתי בגבי לדלת החדר, פתחתי אותה וצעדתי לאחור
במסדרון אל חדר הכניסה, צועדת לאחור מבלי להביט ישר אל דלת
הכניסה.
מעל צלחותיהם הם הביטו בי ולסירוגין זה בזה.
"הפרענו לך לישון?"
"פוגה" אמרתי והנפתי את מכשיר הטלפון "פוגה, רוצים לשמוע?"
   ---הגדרות---
לחצתי.
   ---סוג צלצול---
לחצתי.
   ---פוגה---
טטי טטה טטי טטה טטי טטה טטי טטה.

רצתי לאחור ברחוב החשוך מבלי להביט לאחור, רוצה לומר מבלי
להביט לפנים.
רק לאחור. כל הדרך לאחור.
   ---כל הכבוד מיידלע---
צג הטלפון שלי זרח.
יצאתי בקלות מהחנייה. הרחוב היה ריק כמעט עכשיו. הפניתי את
מבטי לאחור, אל הספסל האחורי, אל המעיל הכחול והפירורים
הצהובים, ונסעתי את כל הדרך דרום מערב בהילוך אחורי.
   ---מחכים לך על החוף---

פוגה
(מאיטלקית "בריחה")
1.אמנזיה המשולבת בנסיעה למקום אחר ואימוץ זהות אחרת
2.יצירה מוסיקלית.

נכתב בהשראת ה"פוגה" בטלפון הזמין תמיד שלי.

ת.מ.ה