את הערסל בחצר האחורית הכין איתן מחבל עבה. מקרמה.
הוא נשזר בין שתי טבעות ברזל והתנדנד בין האזדרכת למתלה
הכביסה.

מקרמה. התחביב הזה היה נושא לבדיחות אצל החברים שלו, אבל איתן
לא נעלב. הכל מתקשר ליאכטה שתהיה לו פעם, ומקרמה, שזירת חבלים,
זו אומנות של ימאים.
פעם תהיה לו יאכטה שתפליג ליוון.
רשת הערסל חזקה מאוד וגם אדם מבוגר יכול להשתרע בתוכה מלוא
קומתו.
השתרעתי בתוכה מלוא קומתי. עלי האזדרכת דגדגו את כפות רגלי
והאושר התמתח בפינוק בתוכי.
"רוצה קפה?"
"בערסל?"
הוא התיישב לידי, רגליו הדפו את האדמה בתנועת נדנדה. טבעת
הברזל חרקה על מתקן הכביסה.
מי למעלה מי למטה רק אני אני ואתה.
"נתפסת ברשת."
הוא חם וקצת רטוב מהמקלחת והפה שלו חם בטעם וריח של קפה.

אורית ואני נשואים אחת עשרה שנה. לפני זה היינו שבע שנים
חברים.
אני אוהב אותה.
היא יפה. אני אוהב את הטעם שלה ואת הראש שלה ואת הגאווה השבירה
שלה ואת ההתלקחויות הסופרנובאיות שלה.

ויש עכשיו מישהי.
רק עופר מהמשרד יודע מזה.
זה נשמע כמו עוד סיפור.
אבל זה לא ככה.
וזה לא יאומן.
היא ואני עובדים כבר שנים יחד
שפה משותפת וכאלה
אבל "זה" קרה פתאום.
וכבר די הרבה זמן
מאז שקפצתי למים הקרים
ואני נקרע.
נקרע.
נק
רע.
קוראים לה נילי. היא קצת מבוגרת ממני, לא יפהפיה, אבל היא
מטריפה אותי. אני מת על הריח שלה. KILLING ME SOFTLY.  
היא בהירה ויש לה מבט רך ועור רך ושער רך, בהיר וארוך. משקפיים
במסגרת דקיקה. לבוש סולידי.
מים שקטים ועמוקים ומלוחים ומתוקים וחודרים עמוק ולפעמים
מסתערים עליך בהמון קצף.
אני במקום אחר עכשיו.
מקום רחוק בלי אורית.

יש לי כוס מים קבועה על השולחן במשרד.
הגרון שלי מתייבש כשהיא נכנסת לחדר.
החלומות שלי רוטטים וזולגים אליה.
כשאני שוכב עם אורית אני קורא לה.
ואורית לא יודעת.
לא שומעת.
היא נכנסת בתוך הגוף של אורית ואני מנפץ לה את המשקפים, קורע
ממנה את החצאית פלוס הגרביונים הדקיקים פלוס החולצת כפתורים
הלבנה, שועט להכנס אל הרכות הזאת.
והיא שוכבת מתוקה, רכה, חמה וורודה משמש תחת שמים כחולים על
סיפון היאכטה שלי.
אנחנו בדרך ליוון.
ואני בן שש עשרה, גבה גלי וחרמן.
יותר ממה שהייתי בגיל שש עשרה
כשהכרתי את אורית.

יום שישי.
קצת אחרי חמש.

איזו מין שלווה
על המחנה נדלק ירח.

הוילון בחלון רקד ברוח. ריקוד של כחול אפור.
איתן ישב על כסא נוח ברחבה המרוצפת וקרא עתון. מדי פעם הציץ
אלי.
הוא כזה מתוק.
חוץ מהלגונות על המצח הוא לא השתנה בכלל. אותו חיוך. תמיד הים
שקט בעיני הילד השקופות עד החול בקרקעית.

"לנדנד אותך עוד קצת?"
"אני יכולה לבד."
הורדתי את הרגל לדשא ונדנדתי את הערסל. לאט בהתחלה ואחר כך
יותר ויותר מהר.
עץ האזדרכת, הגדר והשמיים המוורידים חרקו ימינה ושמאלה וימינה
ומהר יותר.
תמונה מתנודדת על מסמר.
אחד הקשרים בטבעת התרופף והערסל ניתק ממתלה הכביסה. ראשי התנפץ
לרסיסים על הקרקע.

כשפקחתי את העינים, הפנים של איתן היו קרובים מאוד. העינים שלו
היו בתוכי. אישונים שחורים וגדולים.
ראיתי כוכבים.
וערפל.
ראשי היה עטוף במגבת קרה ורטובה, אותה מגבת, שקודם התרחץ איתה.
היה בה הריח שלו. כנראה רץ בבהילות לאמבטיה והביא אותה. המגבת
הורודה עם הרקמה הסגולה.
"לאוריתי באהבה"
מצחיק. בתוך הערסל הזה אני בטח נראית כמו דג ברשת.
"חטפת בומבה בראש, אוריתקה. הבהלת אותי." הוא אמר ואחר כך
השתתק והביט בי.

הערפל הצטלל בהדרגה.
שני קוים מקבילים שחורים ועבים נמתחו מאחורי גבו. לרגע היה
נדמה לי שאיתן איננו ממשי, אלא ציור, המוקף במסגרת עבה ושחורה.

משום מה החריד אותי ההרהור הזה אף יותר מן המחשבה, אשר דילגה
ובאה בעקבותיו, כי שני נחשים שחורים וענקיים רובצים מאחוריו
מבלי שירגיש בהם.

זה היה מעקה מתכת שחור כפול. איתן החזיק ביד אחת בי וביד
השנייה אחז במעקה ומשך אותי למצב של עמידה.
הקימה היתה מהירה מדי. הרגשתי מסוחררת עד בחילה ונלחצתי עם
הבטן למעקה הקר. הידים שלי, קרות ומזיעות, הצליחו בקושי להחזיק
בו בלי להחליק.
מים ירוקים כהים נצצו מתחתי. הם דהרו למרגלותי והשתקפות
אורותיהם של הפנסים נעה בתנועה גלית. התכופפתי אל מעבר למעקה
והקאתי. הבחילה שככה מעט, ואני הסתובבתי לאחור.

איתן חייך אלי מרחוק. הוא סבב על הסיפון בין אורחיו, חמוש
בחיוך נינוח ומכניס אורחים. זרועותיו התנועעו במרץ.
גם עופר מהמשרד היה שם.
גם הוא חייך אלי.
לפעמים נדמה לי שזהו שמו המלא, שם ושם משפחה 'עופר מהמשרד'.
אני לא מתה עליו. יש בו משהו חמורי.
היו שם עוד פרצופים מוכרים ומוכרים במעומעם ולא מוכרים כלל.
חלק מהם ישבו סביב שולחן גדול למדי, משוחחים בקולניות. חלקם
שכבו על הסיפון, עטופים במגבות או בחלוקים. בטח השתזפו קודם.
עכשיו היתה החשכה מוחלטת והיה קצת קריר.

"בקרוב..." הכריז איתן "...נגיע ליוון."

קצת בצד ישבה מישהי מוכרת, עטופה במגבת גדולה, ורודה. לא
הצלחתי להיזכר מאיפה אני מכירה אותה. באופן נואש עד משועשע
ניסתה להשתלב בשיחה הקולחת. לבסוף פנתה אלי בעליזות:
"רק אני לא השתזפתי. לגמרי נשרפתי. השמש עולה לי לראש."
היא הושיטה אלי את ידה.
"אני עמנואל", אמרה ואני התחלתי לצחוק צחוק היסטרי. לא יודעת
מה קרה לי. זה לא נעים אבל נורא הצחיק אותי שעמנואל זה שם של
בחורה.
"את יכולה לקרוא לי נולי. זוכרת אותי?" לא זכרתי.
לחצתי לה את היד בחזרה.
"אורית."
"אני יודעת."

זו היתה הפלגה ארוכה.
ים גדול.
ימים רבים.
שקיעות וזריחות ושקיעות על המים.
נולי היתה שותפה נהדרת למסע.
היא ואני דמינו בעיני לשני מהגרים, בני ארץ אחת, אשר מבלי
שחיפשו זה את זה, או אף ידעו זה על זה, נפלו סוף סוף האחד על
צווארו של רעהו, לוחשים איש באוזני רעהו ברכות נרגשות בשפת אמם
הנשכחת.
היא נעימה, אבל לא שברירית. לא אחת כזאת שהבל פה ממוטט את
חומותיה.
עמדנו שעונות על המעקה ופנינו אל הים. נולי הצביעה על קו שחור
שנמתח בתוך המים הצלולים.
זה היה צילו של מעקה הספינה, אשר בלט במקצת מן הדופן.
נולי לא הסכימה.
"זהו כבל הטלפון התת-ימי..." היא אמרה "...השיחות הממושכות שלי
עם אהובי גורמות להתבלותו המהירה. לכן הוא נראה לך כמו צל."
הבטתי בפליאה במוליך השיחות התת-ימי.
איתן ו'עופר מהמשרד' התקרבו אלינו. הם הלכו לאט. איתן החזיק
מגש עם כוסות.
"הקשר הטלפוני גרוע..." המשיכה נולי "...לפעמים אני שומעת את
השאלות שלי מתערבבות בתשובות שלו. הוא אומר שבזמן בו גולשות
המילים מפה אל אוזן, הוא יכול לצאת מן הבית ואולי אף לנפוח את
נשמתו. המילים ממשיכות במסען אלי ומגיעות אלי מבלי שאדע כי כבר
הן יתומות."
"ביוון..." אמר איתן "...בחפירות שעשו באתונה מצאו תעלות
בקירות הבתים. היו שם חוטים. הארכיאולוגים אומרים שליוונים היו
קווי תקשורת, ובמקומות שבהם לא מצאו כלום, היתה..."
"תקשורת אלחוטית", זקף 'עופר מהמשרד' אוזניים וחשף את שיניו
בנערת צחוק. בדיחה משומשת. איתן הצטרף.

בהיסח הדעת לקחתי שתי כוסות של מיץ תפוחים קר מן המגש שבידיו
של איתן. אחת לי ואחת לנולי, והנסתי את איתן ועופר בחיוכי קרח
אדיבים.
"אז איפה הוא?" שאלתי את נולי "החבר שלך, איפה הוא? למה לא
הבאת אותו להפלגה?"
היא חייכה אלי.

שעת בין הערביים מתמשכת. מן הים חוזר אור השמש באדום, והריח
מלוח על המים המנוקדים כתמי אור של שקיעה. עתה נפרד הים מן
השמש ונפרש סביב כמו בד כחול אפור רוגע.
"איזה יופי" אמרה נולי "איך בא לי לצלול לתוך היופי הזה. לך
לא?"
היא סובבה את מבטה והביטה בעיני.
"לך יש אומץ לקפוץ עכשיו למים?" שאלה כשהיא מטפסת על המעקה
ומתיישבת עליו.
אמיצה.
ישבתי לצידה. תחושה מוזרה של אומץ שטפה גם אותי. הרגשתי כאילו
יצאתי מחוץ לגופי, כמעט...הרואית. בטוח היה משהו בכוס.
"איך ימצאו אותך?" שאלתי.
"אותך!" היא צחקה בקול רך והדפה אותי למים. זה היה קל ורך כל
כך. קל כמו עיטוש.
"אלה לא באמת מים..." היא צעקה אלי "...זה רק הבד של הוילון."

"עמנואל" כתוב על הדופן, ההולכת ומתרחקת ממני בחלום בלהות קר
ומלוח, אבל בחלומות מעולם לא הצלחתי לקרוא.
עמנואל נטועה שם כבובת חרטום, ואיתן עומד מאחוריה. ידו תחת
חולצתה. הם צוחקים, מנופפים לי...
המים מתנחשלים. אור הדמדומים הזה מטשטש תחומים, מערבב בין המים
אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע, המסתחררים שיכורי
מעמקים אל המצולות.
רסיסי מלח צורבים בעיני ומים מלוחים נקווים בפי.
לעולם לא אוכל לענות להם.

http://www.jollyrogercayman.com/graphics/figurehead.jpg



ת.מ.ז.ה.