אני זוכרת שעד לפני כמה ימים הייתי צופה בתוכי ובתוכית שלי (יש
לך מושג איך אומרים תוכי בנקבה?!), איך הם התעופפו להם בתוך
הכלוב הקטן שסגרתי אותם בו, בתוך הכלוב הקטן הזה שהיה בעצם כל
עולמם. אני יודעת שאני נשמעת רעה, אני יודעת שהציפורים,
הציפורים...  מקומן להיות בשמיים. אני יודעת את זה, כמו שהייתי
בטוחה שמקומך הוא איתי. הייתי.

אני לא הולכת לרשום לך מכתב סוחט דמעות או מכתב שיגרום לי
לערער על ההחלטה הכל כך חשובה הזו שאני הולכת לעשות...  אני
רושמת לך כדי שתבין שזהו, זה נגמר, ואולי גם לתמיד.
כשהחלטתי את ההחלטה הזו, נזכרתי באין ספור הפעמים שעשיתי
זאת...  שניתקתי איתך קשר והקול העמוק הזה שלך, הנשיקות
האוהבות שלך, המבט התמים שלך, גרמו לי להישאר. אבל לא עוד, לא
עוד.

שלשום התוכית שלי מתה...  הסתכלתי על התוכי שלי, הכחול, הכל כך
יפה...  זה יהיה פאתטי אם אומר שיכולתי לראות אותו בוכה, נכון?
זה יישמע דבילי אף יותר אם אומר שכשהוא צייץ יכולתי לשמוע
מקולותיו שהוא מתגעגע אליה, שהוא כל כך רוצה שהיא תחזור אליו.
בהיתי בו, וכל כך הצטערתי על כל הפעמים שלא שיחררתי אותם בזמן,
שלא נתתי להם להיות חופשיים; שלא נתתי לי ולך להיות ביחד,
למרות הכל, שסגרתי אותך בתוכי, שלא נתתי לך לברוח ממני, כלומר
שלא נתתי לתוכים שלי לברוח...  זרקתי לו גרגירי אוכל והוא כל
כך שמח, הוא כל כך שמח עד כדי כך שהרגשתי שפשוט גרמתי לו
לחייך, אתה מבין?! גרמתי סופסוף למישהו לחייך, מישהו שהוא כל
כך חופשי, גם בעצם היותו כלוא.

עברו שלושה ימים מאז שהתוכית היפה שלי מתה, וזה חלף, זה עבר.
אני יכולה לשמוע את קריאותיו, אך הפעם הן כל כך שמחות, הן כל
כך עליזות. אני לא אשקר - אני בטוחה שתמיד יהיה לה מקום אצלו
בלב, והוא תמיד יחכה לה, אבל הוא גרם לי להבין שהזמן פשוט מרפא
את הכאב.
אז נכון, זה דיי דבילי להיפרד מתוכית שחוץ מלצייץ לי באוזן
ולגרום לי לקנא כל פעם מחדש כשראיתי אותה מתנשקת עם התוכי שלי,
לא עשתה כלום. אז אני נפרדת ממך, אהוב שהוא כבר לא כל כך אהוב,
והוא אפילו כבר לא יקר, אני נפרדת ממך לנצח. אתה הוא זה שלימדת
אותי לפרוח, אתה הוא זה שלימדת אותי לעוף - אז זה מה שאני עושה
עכשיו, אני פורסת כנפיים ועפה לחפש את התוכית שלי, או אולי את
זה שבאמת שווה כל דמעה שלי.

שלך, אבל כבר לא לנצח.