ראיתי אותו נכנס. עליתי בדיוק למטבח שנמצא בקומה השנייה של
הבסיס והספקתי לראות אותו דרך החלון הקטן בחדר המדרגות.
היומנאית חבשה את הקסקט הלבן ופתחה את השער הקטן.
הוא לבש מדים שחורים עם שרוכים אדומים, פעם בטח היו אומרים שיש
לו כותפות וגדילים, אבל מהקומה השנייה של הבסיס זה נראה לי כמו
שרוכים אדומים, הכל היה פשוט יותר מהקומה השנייה. לי היה שרוך
ירוק, לו היו שרוכים אדומים.
בהתחלה חשבתי שהוא טייס בחברת תעופה זרה, אבל אז נזכרתי שאין
שדה תעופה בטבריה. מישהו בטח חשב פעם שזה נורא משעשע למקם את
בסיס משטרה צבאית ברחוב גולני, קצת לפני בית החייל וקצת מעל
ללשכת הגיוס.

"נדב, הגיע אליך מישהו", קרא לי הרס"ר באמצע האוכל. זה היה יום
שלישי, הגישו אורז ושניצלים, על השולחן היו שישה סוגי סלטים
וקערת זיתים. על הקיר במטבח היה תלוי התפריט הצבאי. אתמול
אכלנו עוף, מחר נאכל דגים. אף אחד לא אוהב דגים. לקחתי שניצל
בין שתי פרוסות לחם וקצת סלט וירדתי למשרד בקומה הראשונה.
המשרד ממול היה שייך לרס"ר, ראיתי את הבחור במדים המוזרים יושב
מולו שותה קפה שחור.
נכנסתי למשרד שלי, בוחן את השלט על הדלת 'משרד א. מעצר', מקיף
את השולחן הגדול, שולחן של סגני אלופים, פעם הוא הציל אותי
מחקירת מצ"ח, אבל זה סיפור אחר.
התיישבתי על הכיסא מתגלגל ימינה ושמאלה, עד אשר הגעתי למרכז
השולחן מנסה לגעת בקצוות בשתי ידיים. השולחן היה ריק למעט
מכשיר הטלפון, אהבתי לשמור אותו כך, להדגיש את הגודל שלו מול
אלה היושבים בצד השני. הנחתי את הצלחת עם השניצל מולי. תודה
לאל על יום שלישי.

"נדב, תכיר זה רון, תדאג לו", והוסיף קריצה מלאת משמעות. 'רון
אווירון' היה הדבר הראשון שחשבתי עליו. בטח ככה הילדים קראו לו
כשהוא היה קטן. הוא עמד בכניסה למשרד, גבוה בראש מהרס"ר, מחזיק
את הכובע השחור שלו בצמוד לגופו בדרך שהטייסים עושים.
יצאתי מאחורי השולחן שפתאום נראה כל כך קטן, ולחצתי את ידו.
הדבר השני שחשבתי לעצמי למה הוא לא יכל לחכות עוד כמה דקות עד
שאני אסיים את השניצל.

רון התיישב בקצה השולחן, למתבונן מהצד זה נרדמה כאילו הוא
מראיין אותי, הושטתי לו דף ועט שימלא פרטים אישיים.

-אתה מכור לאלכוהול, סמים, משתמש באיזה תרופות באופן קבוע?
"אה" הוא מלמל.
-מה אמרת?
"אהבה"

"אהבה?", חזרתי אחריו. הכרתי את הנוהל  'תדאג לו'. אני שואל את
הבחור שאלות, הוא עונה לי בכן ומכאן הדרך לפרופיל 21 ושחרור
ממילואים קצרה, אבל אהבה.

"כן, אהבה. תמיד הייתה שם אהבה, לפעמים היא התחבאה לפעמים
הסתירו אותה אבל תמיד היא הייתה קיימת, בשנות השישים היה
אל.אס.די עם טימותי לירי וילדי הפרחים, כמה אהבה הייתה שם.
במטוסים שהחזירו את הגופות מוויטנאם חזר גם ההרואין, והחביא
קצת את האהבה, אבל השפל הגיע בשנות השמונים הקרות של רייגן
ובוש. אנשים התחילו לרדוף אחרי הכסף, החליפו את האהבה שלהם
בקוקאין טהור."

בשלב הזה הוא התחיל להתעצבן. הגבות השחורות שלו התכווצו, הוא
דפק על השולחן ביד ימין שלו, מקפיץ לאוויר את הצלחת שלי.

"בארץ זה  טיפה שונה, תמיד אנחנו מאחרים אחרי כולם, הצעירים
שברחו לגואה הביאו לנו טראנס וטריפים, והמועדונים פתחו דלת
לסגנונות מוזיקה חדשים וסוגים שונים של כדורים, כל דור והסם
שלו, כל מוזיקה והאפנה שלה, אבל אהבה היא מעל הזמן, היא נצחית.
שנתיים יצאנו, היא אמרה שאנחנו זוג מצחיק, היא כל כך קטנה,
ואני כזה גבוה. בהתחלה גרנו אצל ההורים שלי בטבריה, אחר כך
שכרנו דירה. היה ברור לכולם שנתחתן. הזמנו אולם, שלחנו הזמנות
לשש מאות איש, ואז יומיים לפני החתונה היא נעלמת לי. לקחה את
הדברים שלה ונעלמה בלי להגיד לי כלום. ניסיתי להתקשר אליה,
נסעתי אליה להורים, אבל כלום. אבא שלה לא נתן לי להיכנס. אמרתי
לו "חיים, בחייך שנתיים אנחנו יוצאים", וככה בלי להגיד כלום,
אבל הוא זרק אותי משם. מילה היא לא הייתה מוכנה לדבר איתי.
מילה. הרגשתי שאני נגמר, שש מאות מוזמנים שצריך לבטל, אתה קולט
את זה, שש מאות חברים שלי ובני משפחה, מה אני יכל להגיד להם,
אפילו אני לא יודע למה, לפני שיהיה מאוחר לקחתי את עצמי
לטירה", "טירה?" שאלתי, "טירת הכרמל, ל'נוח'".

הבטתי בו יושב מצונף בקצה השולחן, הוא כבר לא נראה גדול כל כך,
'רון עכברון' חשבתי לעצמי, אולי ככה קראו לו בבית הספר.
"תגיד, רון, אני יכל לשאול אותך משהו?"
"בטח, תשאל", הוא ענה מתרומם קצת בתוך הכיסא שלו.
"מה אלה המדים  שאתה לובש?"
"אני בל בוי, בהולידי אין".
בחנתי שוב פעם את המדים השחורים, עכשיו הבחנתי בבד הזול, בחוטי
הזהב הפרומים, אל תבכה רוני רון זה סופו של כל בלון, סגרתי את
התיק וחזרתי לאכול מהשניצל.