היא כל כך טובה אליי. אני יכול לבוא אליה מזיע, בלתי-מגולח,
סחוט ומרוט, ותמיד היא תקבל אותי בזרועות פתוחות אל תוך
החמימות הקטיפתית שלה. כאשר גופי מרגיש את הרכות שלה נצמדת
אליו, נעלם בו כל צורך לדבר או לזוז. למעשה, הגוף מתמלא
באנטי-צורך, בקיפאון-חמים, משיל מעליו את כל תכריכי היום
המזוהמים, ומגיע לנחלה הנכספת. היא המחסה שלי מהעולם הקופצני.
כמו ליטוף מרגיע של אמא, כמו כוס שוקו חם באמצע שדה קרב רועש.
הייתי רוצה לנעול את שנינו לבד בתוך איזו בועת-סבון שילד תמים
מגן-חיה מפריח אל עבר השמיים התכולים. אבל אני לא יכול.

אני רואה אותה. היא שרועה שני מטר לידי. כן, רחוקה עד אין סוף.
הם לא יתנו לי לחבק אותה. הם. הם כיתרו אותה בגדר בלתי נראית,
מותירים אותי אלמן, יתום ומחוסר בית. הם אומרים שאסור לי, שאני
חייב להתקדם ולזוז, שמוכרחים לפוצץ את בועת-הסבון. אני מרגיש
כמו דתי שגזלו לו את יום-השבת, הם קוראים לעצמם 'העולם
האמיתי'. חוסר האונים הופך אותי אט-אט לזומבי.

הכמיהה אליה שורפת אותי, התשוקה-האסורה בוערת בי מבפנים.

אני אוהב אותה,

אני אוהב את המיטה שלי.