היא תמיד אמרה לי שכל מה שאני רוצה אני אהיה. שזה שאני אוהבת
יאהב אותי. שאם אני ארצה הכל יהיה לטובתי. אף פעם לא הבנתי למה
בדיוק היא מתכוונת . לפחות עד לפני חודש.
גלי היא אחותי הגדולה. אני והיא כמו בן אדם אחד, בלתי נפרדות ,
חולקות הכל. היא הבן אדם שהכי חשוב לי בחיים.
באותו יום היא חזרה מהבסיס.  כשהיא הייתה נוסעת לבסיס היא
הייתה נשארת שם כשבוע.
וכשהיא הייתה חוזרת היינו עושים ארוחת ערב משפחתית.
זה היה קבוע. תומר  היה נוסע לאסוף אותה הם היו באים לארוחה.
היו הרבה חיבוקים ונשיקות.
הוא  היה חבר שלה שנתיים. כולנו ראינו שהוא קנאי מדי. אבל היא
לא! היא אהבה אותו. וזאת הייתה אהבה כזאת יפה. כשהיינו מדברות
היא הייתה מדברת עליו והמילים שיצאו לה מהפה היו מדהימות הן
זרמו כמו נחל של מילות אהבה.
ישבנו אני והורים שלי ואחיי הקטנים. וחיכנו לרגע שבה תיפתח
הדלת והם יכנסו. היא עם החיוך שלה והוא עם המבט שלו.
ישבנו וחיכינו וחיכינו. אביב ומור ( האחים שלי) כבר התחילו
להתעצבן  הם ידעו שיש שעה שבה היא מגיעה, הם התחילו לבכות
כאילו מרגישים משהו.
גם אני הרגשתי משהו. מן הרגשה כאילו מכניסים לי מחט ללב.
נבהלתי וחיבקתי את אחיי הכי חזק שאפשר. הסתכלתי על הוריי שישבו
, מנסים להסתיר את הדאגה.
ומתוך הדממה יש צלצול בדלת. קפצנו. בדלת עמדו שני שוטרים.
דמעות התחילו לזלוג מעיניי. לפני שהם אמרו משהו כבר ידעתי מה
קרה .
"משפחת ראובן?"
" כן! קרה משהו?" שאלה אמא שאבא תומך בא מאחורה. אמא נראתה
כאילו היא הפסיקה לנשום עד החדשות  הרעות.
"הבת שלכם! גלי ראובן! נמצאת בטיפול נמרץ! היא נסעה באוטו של
בחור אחד וקרתה להם תאונה. הוא יצא כמעט ללא פגע והיא בטיפול
נמרץ. רצוי שתסעו לשם עכשיו" אמרו השוטרים , הסתובבו והלכו.
אמא בכתה. זאת הפעם הראשונה שראיתי את אמא בוכה . היא פנתה
אליי ואמרה לי " עדן, אני ואבא ניסע, אני משאירה לך כסף למונית
, תכיני את האחים שלך ותבואי אותם לבית חולים . טוב?"
" כן אמא " אמרתי חיבקתי אותה והתחלתי לבכות . " אמא , אני
מפחדת !"
" עדן, די, אל תפחדי. ואל תבכי. הכל יהיה בסדר. תהיי חזקה
בשביל האחים שלך!" " כן אמא. ביי!"
הם יצאו מהבית ונסעו. " עדן, מה קרה? מה יהיה?" שאל אותי אביב.
" קרתה תאונה קטנה לגלי, והכל יהיה בסדר. לך להתלבש." אמרתי לו
וכשהוא יצא מהחדר התחלתי לבכות.
הגענו לבית החולים עשר דקות אחרי זה . פחדתי להיכנס. לא רציתי
לדעת יותר מדי פרטים.
אמא חיכתה לנו בכניסה לטיפול נמרץ. היא חיבקה את  אחיי בשיא
הכוח. היא ידעה את האמת. היא הסתכלה עליי ואמרה לי " גלי, רוצה
לאות אותך. לכי למיטתה." הלכתי מהר אבל ככל שהתקרבתי לחדרון
שלה  התחלתי להאט  את צעדיי. נעמדתי מעל מיטתה. היא שכבה בה כה
פצועה. כעב לי הלב. לא רציתי שהיא תראה אותי בוכה אז התאפקתי.

היא פקחה את עיניה. וחייכה אליי. זה היה הרגע הכי יפה בחיי.
לראות עד כמה חזקה היא. אפילו כשהיא במצב כזה בטיפול נמרץ היא
עדיין מצאה כוח לחייך אליי.
" עדן, בואי תשבי על ידי . אני רוצה לדבר איתך.!" התקרבתי
אלייה, ישבתי על המיטה . ושתקתי.
" עדן, את זוכרת מה תמיד אמרתי לך? שכל מה שתרצי את תשיגי.
תיהיהי רק אם מישהו שאוהב אותך. אם מצעים לך משהו לטובתך. תמיד
תקבלי זאת. אני לא עשיתי  את זה ותראי מה השגתי, למות בטיפול
נמרץ אחרי תאונה. אני רציתי להיות רופאה אבל לא למדתי טוב ואני
לא אתקבל .הציעו המן הצעות לטובתי  אבל  לכולם סירבתי כי לא
רציתי להיות חייבת לאנשים. את אל תעשי זאת. תנצלי כל דבר העובד
לטובתך."
" גלי, אני אוהבת אותך!" אמרתי וחיבקתי אותה. והיא לחשה לי
באוזן .
" כל מה שאמרתי לך תעבירי לאביב ומור. ." לקחה נשימה ולחשה "
אני אוהבת אותך!" ופתאום המכשיר  צפצף. ידעתי מה זה אומר אבל
לא רציתי להאמין. לא רציתי לעזוב אותה. אבל לא הייתה לי ברירה.
יצאתי מהחדר. אמא קלטה את המבט שלי. התקרבתי לאבי והא חיבק
אותי. זה הי החיבוק שלו הייתי הכי זקוקה. האחים שלי רצו אליי.
וחיבקו אותי. כנראה אמא ואבא כבר סיפרו להם בדיוק מה קרה. אמא
שלי פרצה בבכי. אבא שלי חיבק אותה והרים אותה. ככה הלכנו
הביתה. אני מחבקת את אחיי והוא את אימי.
מאז אותו יום כל המשפחה השתנתה. אמא שלי שהייתה  חופשים ופתוחה
נהייתה אטומה. אינה מרשה כלום לאף אחד. היא כבר כמעט לא
מחייכת. פעם היא הייתה מחייכת כל הזמן עכשיו רק כשהיא רואה
אותי ואת האחים שלי.
אבא לא השתנה עד כדי כך . הוא חזק. עכשיו הוא הבן אדם הכי חזק
בבית. פעם זאת הייתה גלי. אבל היא וויתרה . היא הפסידה היא כבר
לא בבית וכבר לא חזקה.
אביב ומור השתנו רק בזה שהם יודעים את עובדות החיים. לפני זה
הם לא יכלו לשבת בשקט הם היו רצים וצוחקים. ועכשיו הם יכולים
לשבת שעות בחדר ריק ולשתוק. וזה לא נורמלי לילדים .
אני , בעזרתה נהייתי יותר חזקה ויותר אמיתית. אני יודעת שכל מה
שאני רוצה זה ללכת בעקבותיה. לגדול להיות יפה כמוה , חכמה כמוה
ולהיות נאהבת כמוה.