לילה אחד היא התקשרה אלי. זה היה מאוד מאוחר, אולי שלוש או
ארבע לפנות בוקר. אני ישנתי מכורבל בשמיכת הצמר הישנה שלי.
סירבתי בתוקף להחליף אותה לפוך, כמו שאמא שלי הציעה. זה פשוט
היה גדול עלי, אתם יודעים, ללכת ולקנות וכל זה, פשוט לא היה לי
כח. זה היה בעיצומו של החורף המסריח ביותר הזכור לי. כל כך
מסריח, שרק החורף הנוכחי יכול, אולי, לשבור את השיא של אז. בכל
מקרה, אז בדיוק הפסקתי ללמוד, פיטרו אותי מהשליחויות בפיצה,
וכבר חצי שנה שלא יצא לי לזיין. גרתי אז בדירה מתפוררת ברחוב
הרצל, ורוב שעות היום עברו עלי בבהיה בתקרה והאזנה לרעשים של
הנגרייה מהקומה מתחתי. הלילות בפאב של שלומי והשתיקות רבות
המשמעות של סימון שבאותה תקופה החל להעריץ דמות מסתורית שהוא
קרא לה "דובי", החלו להמאס עלי. בניגוד למה שכתוב במקומונים,
לא יצא לי שום דבר, למרות שהתחזיתי למתופף בלהקת רוק שאיש לא
הכיר.
ואז היא התקשרה. הפעם האחרונה שבה יצא לנו לדבר היתה לפני חצי
שנה. אני זוכר איך שהיא כיבתה את ה"לאקי סטרייק" בכוס הריקה של
הקפה, התלבשה ואמרה שנמאס לה מהוויכוחים, ומהשיחות, ונמאס לה
מזה שנדמה לי שכל פגישה שלנו חייבת להסתיים במיטה. אמא שלה באה
לאסוף אותה. היא הייתה בסה"כ בת שש- עשרה. עמדתי עירום בחדר
המדרגות וצעקתי אחריה שממילא היא היתה זיון גרוע. אח"כ הצטערתי
על זה והחורף הגיע.
"מה העינינים?"
"בסדר, בסדר. הרבה זמן שלא דיברנו"
"אני יודעת. מתגעגעת. לא יודעת למה"
"אהההמ. קצת מאוחר, את לא חושבת?"
"אני יודעת שאתה לא ישן"
"צודקת"
"תשמע, אני מחר בתל אביב, חשבתי אולי לקפוץ לבקר. אתה תהיה
בבית?"
"מתי?"
"אחה"צ כזה?"
"נראה לי שכן"
אוקי, אנחנו צריכים לדבר"
"ביי"
היא הגיעה בסביבות שמונה בערב. חיכיתי לה בבית מהצהריים.
סידרתי את הדירה המתפוררת כמיטב יכלתי, אפילו שטפתי את הרצפות
הסדוקות. היא הניחה את רגליה על השולחן, והציתה את ה"לאקי
סטרייק". קצת התעגלה. שיערה התבהר. הלכנו סחור סחור, במעגלים,
בלי לגעת בנושא. אחרי שלוש שעות נשברתי. מובס, נשענתי לאחור על
ספת הסקאי. בתנור נגמר הנפט.
"פשוט חשבתי שאולי אפשר לנסות עוד פעם" היא אמרה, מקמטת את
קופסת הסיגריות הריקה שוב ושוב בידה.
העברתי יד בשערי ופלטתי אוויר בהקלה. "אני חושב" אמרתי, כשאני
מתקרב אליה, "אני חושב, שאנחנו חייבים לנסות" נשקתי לשפתיה.
היא לא הגיבה. נתתי לה יד. "בואי למיטה".
העסק החזיק בדיוק שלושה חדשים. לילה אחד אמרתי לה שכל
הוויכוחים בינינו היו יכולים להפתר אם היא פשוט היתה מנסה,
לפחות פעם אחת, רק להגיד שהיא רוצה לשכב איתי. אני לא מבקש
ממנה להפשיט אותי חס וחלילה או משהו פרוורטי אחר,  רק להגיד.
פשוט לתת לי להרגיש פעם אחת שהיא לא עושה לי טובה. יום אחרי זה
היא הסבירה לי בטלפון שהיא לא צריכה את זה עכשיו על הראש ויש
לה מספיק בעיות גם בלי זה.  
פתאום נהיה קיץ. הפאב של דובי, שסימון סידר לי להיות ברמן,
נסגר מחוסר עניין ציבורי, הסרט שתיכננתי במשך שנה נגנז מאותה
סיבה בדיוק, ואני עזבתי שוב את הלימודים. אמא שלי אמרה שיותר
היא לא משלמת שכר לימוד, ועכשיו שאני יעשה מה שאני רוצה. חזרתי
מתנדנד לדירה במאז"ה והדלקתי את האור בחדר המדרגות. היא ישבה
שם, על המדרגות, מעשנת את ה"לאקי סטרייק" בחושך. לא אמרנו שום
דבר. פתחתי את הדלת הצהובה החורקת, ונכנסנו למיטה. שלושה
שבועות מיוזעים נמשך הסיפור הפעם. היא עזבה כמו שהגיעה. בלי
לומר מילה. ישבתי על המרפסת המתקלפת, מביט על השמש ששקעה
בשמיים עכורים.
וחיכיתי.