א.

בשבת מלאו לאמי, אסתר רקובר, תשעים ושתיים שנים. עלינו
לירושליים, אשתי אביבה ואני, ובאנו לדירתה הקטנה שבבית האבות.
מצאנו אותה צעירה ברוחה ובשכלה. פטפטנו, אכלנו, והצטלמנו עם
מרי, העוזרת הפיליפינית של אימא. כשמרי פרשה לחדרה ואנחנו
עמדנו להיפרד, אמרה לפתע אימא, בטון רציני, כמעט רשמי:
"סמי, יש לי דבר חשוב מאד להגיד לך וגם לך, אביבה. תן לי את
התיק הקטן הזה, החום, שנמצא שם על הארון, לצד הטלוויזיה".
הושטתי את ידי, לקחתי את התיק ומסרתי אותו בשתיקה. היא פתחה
אותו באיטיות, מתקשה להפעיל את האצבעות הנוקשות ממחלת הפרקים,
שלפה מתוכו דף נייר, שעליו היה מודפס טקסט באנגלית, ואמרה:
"בימים האחרונים עשיתי סדר בניירות שלי ושם מצאתי את המסמך
הזה. כשראיתי אותו, נזכרתי שמצאתי אותו בתיבת הדואר שלי לפני
שנים רבות."
"את יודעת מי שם אותו שם?", שאלה אביבה.
"לא".  
"יש לך את המעטפה?", שאלתי.
"לא. שמו את הדף מקופל לשניים, בלי מעטפה".
"מצאת אותו כאן או שבבית הקודם שלנו?" המשכתי לשאול.
"כאן", אמרה ,"אחרי שאבא נפטר, אחרי שעברתי לגור פה", השיבה,
ומיד הוסיפה ,"סמי, אני רוצה שתקרא מסמך זה בקול רם, הראיה שלי
כבר חלשה מאוד".

לקחתי את המסמך מידיה, פרשתי אותו לפני והתחלתי לקרוא (מובא
כאן בעברית).
"אני, יוסל, בן דוד רקובר מטרנופול, חסיד גור, נין ונכד
לצדיקים, תלמידי חכמים וקדושים ממשפחות רקובר ומייזלס, כותב
שורות אלה כשבתי גטו וארשה עולים בלהבות, והבית שבו אני נמצא
הוא אחד האחרונים שטרם ניצתו. זה שעות אחדות שאש תותחים עזה
במיוחד מכוונת אלינו, והקירות שסביבי מתנפצים ומתפוררים
במהירות תחת ברד הפגזים. עוד מעט קט יהפוך הבית הזה שבו אני
נמצא, כמו כל בתי הגטו כמעט, בור קבר ליושביו ומגניו".
הפסקתי לקרוא, המום. בעיניי עלו דמעות, ובעיני רוחי עלו פני
יוסל, כותב את המכתב הזה שם בגטו וארשה, והם פני אבי המת,
מייטק רקובר, שפניי דומים לפניו. לא יכולתי להמשיך לקרוא, ולכן
שאלתי את אימא:
"את יודעת אם יוסל ודוד היו קרובי משפחה של אבא?"
"לא, אני לא יודעת".
"למשפחה של אבא היה קשר לחסידי גור?"
"ואיפה זה טרנופול?", הוסיפה אביבה שאלה.
"יכול להיות שהיה למשפחה של מייטק קשר לחסידים האלה, אני לא
יודעת בוודאות. לא הכרתי את המשפחה שלו. הם היו בפולניה ואנחנו
כאן בארץ ישראל. הסבא שלך מצד אביך, האבא של מייטק, שקראו לו
שלמה רקובר, היה רב, אולם הוא לא עסק ברבנות. הוא היה בעל בית
חרושת גדול לעיבוד עורות, שנמצא מחוץ לוורשה ..."
"איפה?", מיהרה אביבה לשאול ,"בטרנופול?"
"אולי," אמרה אימא, "אני לא זוכרת בדיוק את כל מה שמייטק סיפר
לי. טרנופול היא עיירה קטנה השוכנת ליד וורשה. יכול להיות, אני
לא יודעת. מכל מקום, לסבא שלך הייתה חנות גדולה לממכר עורות
בוורשה עצמה. הם היו משפחה עשירה ומאד מתקדמת".
"אני יודע," אמרתי ,"אבא היה מהנדס חשמל".
"נכון," אמרה אימא, "מייטק גמר את הפוליטכניום הפולני
בהצטיינות. גם אחיו היה בעל השכלה אקדמית, הוא היה עורך דין.
אחותו הצעירה הייתה פיזיקאית, דוקטור לפיזיקה, וניהלה את
הגימנזיום היהודי של וורשה. הייתה לו עוד אחות אחת, שגם את שמה
איני זוכרת. היא הייתה מבוגרת ונשואה. מייטק תמיד חשב, קיווה
בלבו, שאולי אחותו הצעירה נשארה בחיים, שהיא ברחה לרוסיה ומשום
שהייתה פיזיקאית בוודאי חסו על חייה".

הושטתי לאביבה את המסמך של יוסל. היא לקחה אותו מידי והחלה
לקרוא את הקטע הבא.
"קרניים אדומות לוהבות של שמש, חדות כחרב, חודרות מבעד לחלון
הקטן שבחדרי, שחציו נאטם בלבנים ודרכו אנחנו יורים באויב זה
ימים ולילות, ומהן אני מבין שהערב קרוב, עוד מעט שקיעה. לשמש
אין מן הסתם שום מושג כמה מועט צערי על שלעולם לא אראנה עוד.
דבר מוזר קרה לנו: כל תפיסותינו ותחושותינו השתנו. המוות, מוות
מהיר שבא בחטף, הוא לנו מושיע, גואל המנתץ את כבלינו".      

אביבה חדלה לקרוא והחזירה לי את המסמך של יוסל בלי אומר.
"מתי בדיוק מצאת את הדף הזה בתיבת הדואר שלך, אימא, לפני כמה
שנים?"
"אני לא זוכרת בדיוק", היא משכה בכתפה ,"חמש עשרה, עשרים
שנה".
"אז מדוע לא ספרת לי על כך אז, כשמצאת אותו?"
"אני חושבת שהייתם בשבתון, באמריקה".
"ועד שחזרנו, הדבר נשתכח...  החיים עושים את שלהם".
"נכון. אתה צריך להבין שאז הייתי מאד פעילה, לא כמו היום, והיו
לי דברים רבים לעשות. אבל עכשיו, כשעברתי על הניירות, מצאתי את
המסמך של רקובר, נזכרתי, ועשיתי העתק אחד לך".  
החזרתי את הדף המקורי לאימא, לקחתי מידה את ההעתק, והמשכתי
לקרוא:
"שלושה בקבוקי בנזין נשארו לי עוד, והם יקרים לי כיין לשתיין.
בעוד זמן מה, אחרי שארוקן אחד מהם על עצמי, אשים את דפי הנייר
שעליהם אני כותב את השורות האלה בתוך הבקבוק הריק, ואסתיר אותו
כאן בחדר, בין הלבנים האוטמות את חציו של האשנב. אם ימצא מישהו
את הניירות האלה ויקרא בהם אי פעם, יבין אולי את הרגשתו של
יהודי, אחד ממיליונים, שמת עזוב, נטוש בידי האלוהים שבו הוא
מאמין בלב ונפש. את שני הבקבוקים האחרים אפוצץ על ראשי
השונאים, כשיגיע הרגע האחרון לחיי".

הפסקתי לקרוא ונשארתי בוהה בנייר הפרוש לפני. איש לא הוציא
הגה. ואז אימא אמרה:
"אתה יודע, סמי, שלפני שנים רבות, כשאתה היית עדיין תינוק,
קיבלנו מכתב מהסבא שלך, שלמה רקובר, מגטו וורשה. אני חושבת שזה
היה מתישהו בשנות הארבעים, כשעדיין ניתן היה לשלוח מכתבים משם.
המכתב היה בן שתי שורות בלבד: 'אנו כולנו נמצאים בגטו וחיים.
איני יודע עד מתי'. "
לא יכולתי להוציא הגה מפי.
אביבה שאלה:
"סטלה, יש לך את המכתב הזה?"
"לא", השיבה אימא ,"איבדתי אותו, לצערי, כשעברנו דירות,
מתל-אביב לרמת יצחק, לירושלים ובסוף לכאן. כל פעם אורזים דברים
ושוכחים דברים...  בכל המהומה הזו, אבד גם המכתב של סבא
שלמה".
"שתי שורות? זה הכול?", שאלתי ,"מדוע רק שתי שורות?"
"כי זה כל מה שהרשו להם לכתוב, שורה אחת או שתיים. את המכתב
קיבלנו דרך הצלב האדום. אני זוכרת בברור את החותמת של הצלב
האדום".
"אז הם ידעו", קבעתי ,"הם היו כול הזמן בתמונה. ידעו ושתקו".
אימא הנידה ראשה והמשיכה לספר:
"סבא שלך כתב את המכתב בעברית. הוא כתב עברית נהדרת, עברית
יפהפיה...  הם היו משפחה מאד משכילה."
היא פנתה אליי ואמרה:
"מתחת לתיק החום הקטן, שנתת לי קודם, מונח ספר שאני רוצה לתת
לך במתנה. גם אותו מצאתי בין כול הניירות והמסמכים, כשעשיתי
סדר יחד עם מרי. בספר הזה תמצא הקדשה בעברית שכתב לך סבא
שלמה".

היה זה ספר בעל כריכה עבה בצבע חום, שהודפס בדפוס של יוסף פישר
בקראקא, בשנת תרס"ח. ח.נ. ביאליק. שירים. הוצאת חובבי השירה
העברית. פתחתי את הספר ועל העמוד הראשון מצאתי את ההקדשה,
כתובה בכתב יד. הספר נשלח אליי כמתנה ליום הולדתי הראשון.
העברתי את הספר לאביבה. היא החלה לדפדף בו, עוברת עמוד אחר
עמוד.
"אביבה," אמרתי ,"ההקדשה נמצאת בעמוד הראשון".
"אני יודעת, אבל חשבתי שאולי סטלה שמה את המכתב של סבא שלך בין
דפי הספר".
"הוא לא שם", אמרה אימא, "גם אני חיפשתי ולא מצאתי".
כשסיימה לקרוא אמרה:
"העברית שלו באמת נהדרת, ממש יפה," והיא הקריאה את המשפט
המסיים:
"זקנך המברך אותך שתגדל ותפרח ותהיה לשם ולתהילה להורייך,
והמתגעגע לראותך ולחזות בהקיץ בתמונתך. שלמה."  
חזרתי למסמך של יוסל רקובר וקראתי בקול רם:
"ארבעים ושלוש הוא מניין שנותיי, וכשאני מביט לאחור על השנים
שחלפו, אני יכול לקבוע בביטחון, במידה שיכול אדם להיות בטוח
בעצמו, שחייתי חיים של יושר. ליבי היה מלא באהבת ה'. לא אוכל
לומר שיחסי לאלוהים לא השתנה אחרי כל מה שעבר עליי. אבל אני
יכול לומר, בביטחון מוחלט, שאמונתי בו לא נתערערה כמלוא
הנימה".
הרמתי את ראשי מהכתוב ואמרתי:
"אתן יודעות, גם האנגלית של יוסל ממש טובה ויפה".
"זה בטח תרגום. קשה להאמין שהוא כתב את זה שם באנגלית", אמרה
אביבה ,"מעניין באיזה שפה הוא כתב?"
"או ביידיש או בפולנית", אימא אמרה.
ואני הוספתי:
"למה לא בעברית? אולי הוא כתב את זה בעברית. סבא שלמה ידע
עברית. משפחת רקובר כולה הייתה משכילה מאוד, חובבי שירה עברית.
סבא שלמה כתב לנו את המכתב האחרון בעברית, לא ביידיש ולא
בפולנית. אולי גם הוא, יוסל רקובר, כתב את המכתב האחרון שלו,
אל שארי הפליטה, אל הרקוברים שנשארו בחיים, בעברית, כמו סבא
שלמה; ומה שיש לפנינו כאן הוא תרגום לאנגלית מעברית. כנראה
שתרגום זה התגלגל לידי מישהו והוא שם את זה בתא הדואר שלך,
אימא".
"אולי", אמרה אימא ,"כנראה שמישהו מבית האבות שלנו, שהיה לו
איזשהו קשר ל'יד ושם', שם את הדף הזה בתיבת הדואר שלי, משום
שעל התיבה שלי כתוב רקובר".

פרשתי בשנית את המסמך של יוסל רקובר והמשכתי לקרוא:
"אני גאה ביהדותי, כי להיות יהודי זאת אמנות. קשה להיות
יהודי. להיות אנגלי, אמריקני או צרפתי, בזה אין שום אמנות.
אולי קל ונוח יותר להיות אחד מהם, אבל בשום אופן לא מכובד
יותר. כן, כבוד להיות יהודי! אני מאמין באלוהי ישראל, אף על פי
שהוא עצמו עשה הכול כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקיו, אף על
פי שאיני יכול להצדיק את מעשיו. יחסי אליו שוב אינו יחס של עבד
כלפי אדונו, אלא של תלמיד כלפי רבו. אני מרכין ראשי מול
גדולתו."
"ואלה מילותיי האחרונות אלייך, אלוהי הזועם: דבר מכל אלה לא
יועיל לך במאום! עשית הכול כדי שאתאכזב ממך, כדי שלא אאמין בך.
אבל אני מת בדיוק כפי שחייתי, מאמין בך באמונה שאין לערערה."
"ישתבח שמך לעד אלוהי המתים, אלוהי הנקמות, אלוהי האמת והדין,
שבמהרה ישוב ויגלה את פניו לעולם, וירעיד שוב את אושיותיו
בקולו האדיר.
" 'שמע ישראל! ה' אלוהינו ה' אחד. בידך אפקיד רוחי.' "    

קיפלתי את הדף של יוסל רקובר, שמתי אותו בכיס החולצה שלי,
ואמרתי:
"זהו. נגמר".
אביבה אמרה:
"זה מסמך נורא. מחריד לחשוב שהוא כתב זאת ממש לפני מותו,
ביידעו בביטחון שהנאצים המנוולים והבזויים האלה עומדים לרצוח
אותו".
נפלה שתיקה ואימא אמרה:
"לא נשאר מהרקוברים זכר וגם היוסל הזה הלך כמו כולם. גם
מהמשפחה שלי לא נשאר זכר. מי שניצל עלה לארץ עוד לפני המלחמה.
חוץ מאבי, אמי ושני האחים שלי, כולם הושמדו. אם מייטק לא היה
עולה לארץ, גם הוא היה נרצח".

שוב ראיתי את פני אבי שם ברגעים האחרונים של חיי יוסל רקובר,
שופך על עצמו את בקבוק הבנזין, מנקה ומייבש את תוך הבקבוק
בסמרטוט, דוחף לתוכו את המסמך הזה, פוקק אותו היטב, ומחביא
אותו מתחת לשברי האבנים שבחלון הפונה אל הרחוב. לאחר מכן,
מתיישב על גל אבנים, אוחז בקבוק מולוטוב בכל יד, ומחכה.
"אתה יודע", שברה אימא את הדממה ,"באמצע שנת שלושים ותשע, המצב
בארץ היה כל כך קשה, שהחלטנו לחזור לפולניה. בנוסף לכך, מייטק
תמיד רצה שאכיר את משפחתו, במיוחד את אחותו הצעירה, הפיזיקאית.
הוא מאד אהב והעריך אותה. כבר קנינו כרטיסים לאוניה. אתה היית
עדיין תינוק קטן, כשבערב אחד, ממש יומיים או שלשה לפני ההפלגה,
שמע אבא ברדיו שגרמניה עומדת להתקיף את פולין".
צמרמורת עברה בי. כפסע ביני לבין הזוועה.
"היה לכם קשה", אמרתי ,"אני יודע. פעם, כשהייתי בכיתה א', אבא
חזר מים המלח לחופשה קצרה מהעבודה שלו כחשמלאי, ואני שאלתי
אותו היכן הוא ישן שם. והוא ענה 'אני אגיד לך היכן אני ישן.
אחרי שאנחנו גומרים לאכול את ארוחת הערב, הולכים הבריטים
לקנטינה שלהם לשתות בירה ולהשתכר. הבדואים חוזרים לאוהלים
שלהם, לשתות קפה ולעשן נרגילה, ואבא שלך, מנקה את חדר האוכל,
פורש שמיכה על שולחן האוכל, שם את התיק שלו מתחת לראש, מתכסה
בסדין, והולך לישון. שם אני ישן.'"



ב.

כל הדרך בחזרה מירושלים לחיפה, לא הפסקתי לראות את פני יוסל
רקובר ולחשוב על המסמך שלו. אביבה נהגה, שקועה בהרהורים, ואני,
שבשנים האחרונות התפתחה אצלי סלידה מנהיגה, ישבתי במושב האחורי
וניסיתי ללא הצלחה להתנמנם. המחשבות חלפו בראשי בתזזית.
באמצע הדרך אמרה אביבה:
"אני כל כך מבולבלת מהמסמך הזה, ששכחתי למלא דלק, ואני חוששת
שניתקע בדרך".
רכנתי מעל כתפה, התבוננתי במד-הדלק ואמרתי:
"יש מספיק דלק כדי להגיע לתחנת הדלק הבאה. אל תדאגי. רק אל
תשכחי להיכנס לתחנת הדלק הראשונה שבדרך".

חזרתי והתרווחתי במושב ואמרתי:
"בכל המסמך הזה של יוסל רקובר, לא מוזכרים, אפילו במילה אחת,
החברים שלו, אלה שלחמו איתו בנאצים. הוא רק משתמש בלשון רבים,
החלון שמשם היינו יורים באויב, בגרמנים. את לא חושבת שזה
מוזר?"
"לא. אני הבנתי שכולם נהרגו, והוא, יוסל רקובר, נשאר האחרון".
"אם היה מזכיר שמות, אולי היינו יכולים לאתר קרובי משפחה".
ולאחר מכן הוספתי ואמרתי:
"הוא גם אינו אומר מילה על בני משפחתו - האם היה נשוי, האם היו
לו ילדים? איש כמוהו, בן ארבעים ושלוש, בן למשפחת רקובר,
בוודאי שהייתה לו משפחה. את לא חושבת שזה מוזר? אף מילה".
"אני באמת לא יודעת. קשה לחשוב על זה. קשה להבין מה שהלך לו
בראש במצב שבו היה מצוי, זמן כה קצר לפני המוות. הוא גם לא אמר
דבר על מצבו הגופני. אולי היה פצוע?"
לא הוצאתי מילה מפי ונשמע רק רחש הכביש הבורח מתחת לגלגלי
המכונית.
"הנה מה שכל כך מוזר במסמך הזה. הוא לא אמר מילה לא על חבריו
הלוחמים, לא על משפחתו, וגם לא על מצבו הגופני, לא כלום, אבל
הקדיש חצי מהמכתב שלו לוויכוח עם אלוהים. זה מה שמוזר כל כך,
ההתנצחות הזו עם אלוהים. אני יכול להבין את הקריאה 'שמע
ישראל', משום שזו קריאה המקובלת לקידוש השם, אבל לא את הוויכוח
עם אלוהים...  דקות מספר לפני מותו".
"אתה לא יכול להבין את זה, סמי, כי אתה אדם חילוני לחלוטין.
יוסל רקובר היה דתי, הוא היה חסיד, נין ונכד לצדיקים - ואל
תשכח שגם הסבא שלך היה דתי מאד, הוא היה רב - עבורו הדיבור עם
אלוהים במצב הנורא הזה, לפני מותו, תוך מלחמה אכזרית עם הנאצים
המתועבים, כשכול וורשה עולה בלהבות; עבורו, לדיבור עם אלוהים
יש חשיבות עליונה".
"אבל בכול זאת, אלו הן השורות האחרונות בחייו, זהו, הכול נגמר;
ומה הוא אומר? שהוא ממשיך להאמין באלוהים למרות הכול, למרות
שאלוהיו נטש אותו ועשה הכול כדי שהוא, יוסל רקובר, לא יאמין
בו. מה הוא חשב לו, היוסל רקובר הזה, שאלוהים מעמיד את אמונתו
במבחן על ידי חיסול לא רק של בני משפחתו אלא של כול בני עמו?!
מה הוא חשב, שהוא בחזקת מין איוב שכזה... ?
נכון, את צודקת, אני לא יכול לשים עצמי במקומו. אני לא מאמין.
אני לא מאמין לא באלוהי היהודים, לא באלוהי הנוצרים, המוסלמים,
וההודים. ואני גם לא מאמין, כמו יוסל, שיש מין ישות עליונה כזו
שמטפלת בנו, מענישה אותנו, נוקמת, נוטשת אותנו, ומופיעה מחדש.
אני פשוט לא מאמין".
"אז איזה מין יהודי אתה?"
"מין יהודי כזה שיושב במושב האחורי של המכונית שבה את נוהגת.
מין ברייה שכזו, שעל אף שאינו מאמין, ואינו הולך לבית הכנסת,
ואינו מקיים מצוות, עדיין חש תחושה עמוקה של השתייכות והזדהות
עם בני עמו וההיסטוריה שלהם, חי ונלחם פה בישראל את מלחמת
ההישרדות של בני עמו. מין יצור יהודי-ישראלי שכזה".

אביבה לא ענתה וטוב עשתה, משום שישנן הגדרות רבות עמוסות רגשות
ויצרים ורוויות מסורות למושג יהודי, ומשום שישנם יהודים מכול
הסוגים והארצות, וההחלטה מיהו יהודי אינה מצויה בידי האל, אלא
בידי בני אנוש שדעתם משתנה בלי הרף, כפי שכולנו יודעים. יתר על
כן, יש אנשים שהשואה ריסקה את אמונתם באלוהים, ויש אנשים
שהשואה דווקא חיזקה בהם את אמונתם, בדומה לבן משפחתי, יוסל
רקובר.

אבי היה חילוני בהתנהגותו אבל מאמין. אני הנני חילוני ולא
מאמין. השואה חיזקה בי את חוסר האמונה. בדיוק ההפך מיוסל,
שהתייסר והאמין. אבל השואה חיסלה בי גם את האמונה בבני אדם. כי
אם השואה אינה מעשה אלוהים, אינה מין מבול מודרני או הפיכת
סדום ועמורה שהתלקחה על פני אירופה כולה, הרי שהיא מעשה אדם,
ואדם כזה אינו אלא רוצח מעצם מהותו.
"את יודעת", אמרתי ,"הנה עוד דבר מוזר במסמך של יוסל רקובר.
הוא כותב שהוא נשאר מאמין באלוהים על אף הכול, אולם אינו כותב
אף מילה האם הוא מאמין באדם".
אביבה לא ענתה, אך לפתע עצרה את המכונית והחנתה אותה בצד
הכביש.
"תראה מה שקרה - נעשה לנו נס. הגענו הביתה בלי למלא דלק. מה
אתה אומר, נס חנוכה או שאולי נעשתה לנו קפיצת דרך?"



ג.

ביום ראשון נכנסתי למשרדי במחלקה לפסיכולוגיה שבאוניברסיטת
חיפה, ומייד התחלתי בחיפוש אחרי עקבותיו של יוסל רקובר. עצם
המצאותו של המסמך בתא הדואר של אימא, מעיד על כך שהמסמך
האורגינאלי של יוסל רקובר נמצא בתוך בבקבוק בנזין באחת החורבות
של גטו וארשה, והוא שמור, כנראה, ב'יד ושם' או ב'לוחמי
הגטאות'. החלטתי, איפוא, לפנות למוסדות אלו, אולם קודם לכן,
חשבתי, שאחפש את המסמך באינטרנט; אולי אמצא שם אינפורמציה על
המסמך, או על יוסל רקובר עצמו, שאולי קרה לו נס והוא ניצל וחי
וקיים כאן בישראל, ניצול שואה.

הקלדתי ב'גוגל' את המילים "יוסל רקובר" ותוך כחצי שנייה קבלתי
שש-עשרה הפניות. הערך הראשון שהופיע מול עיניי היה 'צוואתו של
יוסל רקובר'. כתוב בעברית. קראתי אותו וכבר המשפט הראשון
'אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול' (... ), עורר בי
תהייה. יוסל בן יוסל רקובר? ההמשך לא היה פחות מתמיה, משום
שהצוואה בעברית כללה משפטים שלמים שלא הופיעו במסמך באנגלית
שנמצא בתיבת הדואר של אימא. המשכתי לקרוא הפניות נוספות. לא
הייתי צריך לפנות ל'יד ושם' או ל'לוחמי הגטאות', כדי לגלות את
הסיפור האמיתי על יוסל רקובר.

מסתבר שהמסמך באנגלית והצוואה בעברית אינם אלא קטעים שנלקחו
מסיפור שכתב צבי קוליץ, יהודי ישראלי שחי בניו יורק, עיתונאי,
הוגה דעות, קולנוען, איש עסקים, סוכן חשאי, שהסתובב בעולם,
נושא הרצאות על היהדות והשואה, ומתרים למען מדינת ישראל.
בעשרים וחמש לספטמבר 1946, פרסם קוליץ סיפור קצר בשם 'יוסל
רקובר מדבר אל אלוהים'. הסיפור נכתב ביידיש ופורסם ב"די אידישע
צייטונג", ז'ורנאל שהופיע בארגנטינה. קוליץ כתב את הסיפור
בערב אחד בחדרו שבמלון 'סיטי הול' בבואנוס איירס. חמישים וארבע
שנים לאחר מכן תורגם הסיפור לעברית על ידי עדה פלדור ויצא לאור
כספר קטן בכריכה אדומה בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור,
בשנת 2000. הספר כולל גם תרגומים של פרק על צבי קוליץ, שנכתב
על ידי פול באד, ושלוש פרשנויות על יוסל רקובר שנכתבו על ידי
עמנואל לוינס, ליאון ויזלטיר, ונורמן לם.

באותו יום רצתי לספריה של אוניברסיטת חיפה, שאלתי את הספר
ובלעתי אותו בכשעתיים. השוויתי בין המסמך באנגלית לבין תרגום
הסיפור של קוליץ לעברית, ומצאתי בו את כל הקטעים שבמסמך. אולם
התברר לי שסדר הקטעים במסמך, שציטטתי בחלק הראשון של הסיפור
הנוכחי, לא הופיע בסדר הדברים המדויק שבסיפור השלם של קוליץ.
הייתה כאן איזושהי כוונה להציג את המסמך כצוואה אותנטית, כוונה
שהצליחה מאוד. עם זאת, סיפק לי הסיפור השלם תשובות לחלק
מהשאלות שהתעוררו בעקבות הקריאה של המסמך באנגלית. הוא, יוסל
רקובר, היה בעל משפחה ואיבד את אשתו וחמשת ילדיו בשואה. הוא חש
סיפוק אדיר של נקמה כאשר יחד עם חבריו הצליחו להצית טנק גרמני
בלהבות ושישה נאצים בוערים נמלטו מתוכו בזעקות אימים.
שניים-עשר איש לחמו עמו בחדר כשהתחיל המרד וכולם נפלו, חוץ
מיוסל רקובר, שנשאר לדבר עם אלוהים.

פול באד גילה את שרשרת האירועים שהביאה אנשים לראות בדף
באנגלית, בצוואה של יוסל רקובר בעברית (המופיעה גם באתר
האינטרנט "גטו ווארשה"), מסמך אותנטי, אמיתי, שנכתב על ידי
האיש הזה, הלוחם, יוסל רקובר, זמן מה לפני מותו הוודאי. וכך
כותב פול באד (עמוד 50):
"ב-1953 שלח אלמוני מבואנוס איירוס לכתב העת היידי די גאלדענע
קייט בתל אביב "צוואה שנכתבה בגטו וארשה". הטקסט היה מודפס
במכונת כתיבה, ולא הכיל כמובן את מראה-המקום של העיתון
הארגנטיני שבו התפרסם לראשונה, לא את שורות המבוא הקצרות
שנתלוו אליו בשעתו, לא את שם המחבר ולא את תת-הכותרת "סיפור"
("דערצעהלונג"). די גאלדענע קייט, רבעון מוכר היטב לקוראי
היידיש בישראל, פרסם אותו באביב 1954, כ"מסמך אותנטי". אברהם
סוצקובר, עורך הביטאון - המשורר הנודע של גטו וילנה - יודה
מאוחר יותר: "הדבר כה זעזע אותנו, הוא נראה כה אותנטי, שלא
חשבנו על שום בדיקות ואימותים." התיקון של קוליץ הגיע מאוחר
מדי, ונראה לאנשי העיתון בתל-אביב כמטרד; הם לא עשו בו שום
שימוש."
מאותו רגע הפך המסמך הקצר הזה, קטעים שנלקחו מהסיפור של קוליץ,
לבעל חיים משלו, למסמך אותנטי, שנכתב על ידי איש שקרם עור
וגידים, יוסל רקובר. איש לא רצה להאמין שאכן אין הוא אלא פרי
הדמיון של צבי קוליץ.

הרמתי טלפון לאימא ואמרתי:
"אימא, יש לי אינפורמציה על יוסל רקובר. הדף, המסמך, הזה
באנגלית, שמצאת בתיבת הדואר שלך, אינו אלא קטע קצר מסיפור שכתב
אחד בשם צבי קוליץ. הוא כתב את הסיפור ביידיש ופרסם אותו לפני
הרבה שנים. מישהו פרסם את המסמך בלי שם המחבר ואנשים התחילו
להאמין שהמסמך אותנטי".
השתררה שתיקה בטלפון ואימא אמרה:
"יכול להיות שזה באמת סיפור, אבל אולי המחבר שלו, איך קוראים
לו?"
"קוליץ, צבי קוליץ".
"אולי הצבי קוליץ הזה כתב את הסיפור שלו על סמך מסמך שהגיע
אליו, מסמך אחר שכתב, בצורה זו או אחרת, יוסל רקובר? מה פתאום
הוא בחר דווקא בשם רקובר, יוסל רקובר, ודווקא בגטו וורשה? יכול
להיות שהוא כתב את הסיפור הזה על סמך איזושהי אינפורמציה
שהגיעה אליו, על מישהו ממשפחת רקובר שלחם בגטו וורשה?"
"אני אברר, אימא", עניתי וניתקתי.

חזרתי לעיין בפרק שכתב פול באד על צבי קוליץ. בעמוד 52 הוא
כותב:
"ב-1965 צץ הסיפור שוב בירושלים, בביטאון אני מאמין, בתרגום
ראשון לעברית. גם הפעם הוא נושא את הכותרת הפשוטה 'צוואה'. צבי
קוליץ, עומד על שלו, שולח תיקון, מנוסח בנימוס ובפרוטרוט. שלוש
שנים אחר כך מופיע הטקסט בכתב עת ניו-יורקי, בחתימתו, אך
בתוספת הערת-שוליים: אף על פי שאין מדובר במסמך אותנטי 'היה
אכן בוורשה,' כך נכתב, 'יוסל רקובר אחד שנספה בלהבות', וגורלו
נודע לסופר. קביעה לחלוטין לא מדויקת."

התרווחתי על הכורסה האדומה שבמשרדי ובהיתי בארון הספרים שמולי.
ככול שאני מזדקן עולים ומתגברים בי הצער והעצב על שמעולם לא
הכרתי את משפחת אבי. געגועים להכיר את סבא שלמה ולשמוע את
העברית היפה שלו, לראותו ולחזות בהקיץ בתמונתו של הזקן. ואחותו
הצעירה של אבא, הפיזיקאית. איזו מין פיזיקאית היא הייתה? אבי
למד חשמל של מתח גבוה, האם היא התמחתה בפיזיקה נוקלארית או
בתורת היחסות? ממול נשקפת אליי תמונתו של אינשטיין ובעיניו מבט
עצוב. ולפתע מתגלגלת ועולה בי נהמה נוראה, כמו רעש אדמה הבוקע
ממעמקים, צעקה אל יוסל רקובר -
"אל תשפוך עליך את הבנזין, רקובר, אל תבזבז את הבנזין! זרוק
שלושה בקבוקי מולוטוב על הנאצים הנאלחים האלה, שבשרם יעלה
בלהבות הבנזין הבוער, כדי שאני כאן בחיפה, בעשרים ביוני, 2003,
אוכל לשמוע את הצרחה שלהם, את צווחות הכאב של הבשר הנשרף באש.
אל תשפוך עליך את הבנזין יוסל רקובר!"