וקרה שבהיתי בקיר,
אז לא שמתי לב לכולם.
עלה מתוכי  זיכרון של נגיעה שהייתה,
ועכשיו כבר לא שם.
זה נגע בי כל כך עמוק,
נכנס בי ישר לבפנים,
המגע של ידך הרכה שליטפה לי את הפנים.
וזה לא עוזב- המחשבה,
וזה לא משמח זה די מעציב,
עם שבבים של תקווה,
ופחד מחריב.
אמרת שאני מזכירה לך קיץ,
עם שילוב של אביב,
נגיעה קטנה של סתיו,
ומשב רוח מלהיב.
משהו קליל,
לא כבד לבליעה,
חולמני, משבע, וחסר כל כוונה.
אז ככה קרה- שאני פה בלעדיך,
מדמינת את היום ששוב אגע בשפתיך.
עד אז אני שקועה פה בקיר,
תוהה למה עזבת בלי שום דבר שיזכיר.