זרמים של אוויר בשיער, מקפיצים לי את הפוני לכל הרוחות. אני
נעצרת מול הרמזור האדום, מדליקה עוד סיגריה. הרדיו פתוח על
איזו תחנה עממית שמזמזמת כל היום את אותם השירים. שולחת יד
לכפתור, צריכה שקט. הכביש רטוב מאיזה טפטוף לא ברור של אביב
והאור האדום נמרח לי מול העיניים, נוזל על האספלט.
תל אביב של האלף הבא, בתי קפה הומים, צפצופים, עשן, הרבה נקבות
מציגות שיזוף טרי של שמש מתחדשת.
זה רק נדמה לי, או שבאמת יש לפחות חמש נקבות על גבר בעיר
הזאת?

אבל עכשיו זה בכלל לא חשוב, כי עכשיו קצת רטוב לי בעיניים. אני
לא ממש בוכה, לא ממש בוכה כבר כמה שנים. זה הופך עם הזמן
ליבבות חלושות כאלו, של חיה פצועה. זה נהיה עם הזמן ריטואל די
קבוע של לחזור הביתה, שרוטה, לשבת בסלון עם שלוש קופסאות
סיגריות ואיזה משקה דיאטטי, וללקק את הפצעים.
הרמזור מתחלף, מכניסה לראשון והרוח שוב מלטפת.

הוא אמר לי עכשיו שאנחנו מזדיינים, שהוא חשב שאני יודעת, שאין,
לא הולך לקרות כאן כלום, רק מזדיינים, וכיף להזדיין אבל אני
צריכה להבין שאין לנו עתיד ביחד, שזו לא תהיה אהבת העשור, שהוא
חשב שאני מבינה, שהוא חשב שאני רוצה את אותו הדבר.
הוא עמד מולי לפני איזה רבע שעה ואני רציתי לצרוח, לצרוח
מאימה, לצרוח מכאב, לצרוח לאלוהים שיעזוב אותי בשקט, שאני לא
רוצה יותר להתקוטט בתוך הזירה הזו. רציתי ליפול על ארבע,
להחזיק את הבטן ולבכות את כל התסכול החוצה. רציתי כל כך לחבק
אותו ולהגיד לו שהוא טועה, שהוא פחדן, שהוא כל כך גבר שזה עושה
לי בחילה. רציתי לנשק אותו ולעשות שהשיחה הזו תיעלם, אבל היא
הייתה שם, ואני רק הרמתי אליו עיניים אטומות והתחלתי לחייך
"רק מזדיינים", אמרתי בשקט ,"בטח רק מזדיינים".
הזזתי את העיניים הצידה.
"מה חשבת, שאני מאוהבת?!?"

"לשקר אין רגליים", אבא שלי תמיד היה אומר לי.
לא יודעת למה חשבתי עליו באותה השניה. אולי כי לשקר הזה באמת
לא היו רגליים. השקר הזה לא התכוון ללכת לשום מקום. הוא נתקע
לי בגרון בפוזיציה מאוד לא נעימה, העלה לי ללוע טעם של כלום
בתוספת צרבת צורבת במיוחד.
לשקר הזה ממש לא היו רגליים, אבל למרבה המזל או הפלא גיליתי
באותו הרגע שלי יש. אני זוכרת את עצמי ממלמלת איזה משהו על
עבודה מחר או על תזה שיש לי לכתוב, קמה, מעמיסה את התיק על
הכתף ומתחילה ללכת לעבר הדלת. לא ברחתי, יצאתי זקופה, בהילוך
איטי, משחקת בשבילו את המשחק המטומטם שהוא המציא. רק במדרגות
התחלתי לרוץ, הגשם התחיל לטפטף בדיוק כשנעצרתי מול הרכב שלי.
אבל עכשיו הכול מאחוריי. אני בתוך האוטו, עולה על המחלף המוכר.
תכף אני בתוך הדירה הקטנה שלי, יושבת בחושך.
זה רק נדמה לי, או שבאמת אין יותר רגשות בעיר הזאת?