זו הייתה אולי הפעם המיליון ושבע שאני לוקח חלק באותה שיחה.
יש כאלה שיראו בזה נוירוטיות מסוג זה או אחר, אבל אני אוהב
לקטלג שיחות, והשיחה הספציפית הזו נכנסה בלי ספק תחת הכותרת
"הניסיון הפתטי להבין את הדור הצעיר".
אותן אמירות רוויות ניסיון חיים, אותן שאלות עמוסות ביקורת,
מתעניינות לכאורה, ואני מוצא את עצמי פעם אחר פעם נופל במלכודת
הכל כך גלויה, מנסה להסביר את רגשותיי, מעשיי, מאווי וזוכה לכל
אותם מבטים ספק תמהים - ספק סלחניים - ספק מזועזעים.
הפעם התרחשה האפיזודה הנדושה בירכתי מטוס אל על. הצטופפתי שם,
עם שאר מוצצי ניקוטין , מסך עשן מפריד אותנו משאר יושבי הארגז
המעופף.
הפרצופים היו זרים לי, אבל החקירה עטוית חיוכי האמפטיה דקרה
אותי מכל הכיוונים.
אני משער שאולי הם באמת מנסים להבין, כל פרצוף בדרכו הוא,
בתפאורה זו או אחרת, אבל באותו היום, באותה טיסה, עמדתי שם,
נציג בודד ודי תלוש של הדור הצעיר וניסיתי, לשם שינוי, לחייך,
ללחוש כמה שנינויות שצברתי מניסיונות כאלה ממש, ולהתחלק
בזהירות מהסיטואציה המעיקה.
זו הייתה השעה השביעית של תנודות מונוטוניות ולשמחתי נדלקו בבת
אחת הנורות האלה, ששולחות אותך להיחגר בכסא שלך לא לפני שתכבה
את הסיגריה הבוערת, בדרך כלל שתי שאיפות אחרי שהצתת אותה.
וככה לקראת סיום ידוע מראש של שיחה כה מוכרת, נדחפתי על ידי
דיילת לימונית לעבר הכסא שלי. ברגע שהתיישבתי התחלתי להרגיש את
תעלות האוזניים שלי נמתחות או אולי מתכווצות ובפלאש זריז אחד
שקעתי בעשרת החודשים האחרונים בניכר.
חזרתי אז מהודו, והתחושה הזו של לחזור הביתה מילאה אותי
אושר. נזכרתי בשקיעות הקסומות של קרנטקה, סיפורי האהבה חסרי
החשיבות, סוטולים נבחרים מגואה וכמובן, ההבנות המעמיקות אודות
השינוי שחל בי.
אומרים שאף אחד לא חוזר ממש אותו דבר מטיול כזה, משהו חייב
להשתנות.

אחרי הבריחה הנועזת שלי מארץ ישראל השלמה חזרתי פטריוט.
אידיאליסט אדוק וחסר פשרות, נחוש בדעתו לזרז את השינוי, מונע
על ידי פנטזיות היפיות מעורבבות בחלום הציוני הנשכח.

השבועות האחרונים בדלהי היו פנטוז אחד ארוך על החזרה לארץ.
רציתי לקרוא ידיעות אחרונות של יום שישי ולהריח את הפשטידות של
אמא, רציתי לשבת בחוף תל אביב ולהתפלסף בעברית, רציתי להיות
סטודנט, להתנדב באל סם ולהצטרף לקיבוץ, רציתי להיות מעורב
פוליטית ולשתול אלוורה בגינה. החיים בגוש דן נראו לי וורודים,
הרגשתי שמצאתי את הפתרונות לסכסוך היהודי ערבי, והשלום... הוא
נראה לי קרוב מאי פעם.

הנחיתה הייתה רכה, בלי לחשוב יותר מידי כבר עמדתי במעברים,
נדחק עם כולם לעבר הדלת שנפתחה לרווחה חושפת שמי תכלת מעוננים
חלקית. הדיילות ניצבו בפתח, חושפות ניבים מלוטשים, ממלמלות
פרידה נרגשת, ופתאום אני עומד במעלה המדרגות הרוטטות,
והריח הזה הכל כך מוכר רוקד לי הורה בתוך הנחיריים, משקפי השמש
התלויות על אוזניי מצאו עצמן עסוקות מול השמש הזורחת ואת
הקרקפת המגולחת שלי הסתיר כובע ענק, צבעוני, מרשרש ומצלצל.
השתוקקתי להוכיח להמון הסקפטי שגם אחרי עשרה חודשים בהודו, אני
יודע בדיוק איזה יום היום.

אני זוכר את הנוירוטיות משתלטת עליי בשנית, מדגדגת לי את תת
ההכרה ושולפת משם זיכרון עמום, שלי, בן שש, עומד מול לולי
תרנגולי ההודו של דוד יצחק וצורח "מתי פורים ?!?"

אז זהו שזה היה בדיוק באותו היום - פורים.

ואני יורד לאט במדרגות, נהנה מאי אלו רטיטות התרגשות בצד הימני
של הבטן התחתונה, האוטובוס הכחול ורוד בולע את כל הפרצופים
שזיינו לי את המוח קודם, בתחת של המטוס.

כן, נדחקתי עם כל הדביקות הישראלית הזו כשלפתע הרדיו תקע את
החיצרוץ הידוע, והקול הזה שמלווה אותי בערך עשרים שנה, הכריז
בקול בלי צבע "קול ישראל מירושלים שלום רב".

אני זוכר את השעה, כאילו זה קרה לפני דקה או שתיים.

השעה הייתה אחת עשרה בבוקר, ואני בתוך אוטובוס דו - צבעי
ורוגש, נחנק מההכרה שתכף אני ניצב מול אותם אנשים יקרים שבמשך
עשרה חודשים היו עבורי רק קולות בראשי, מילים כתובות או קול
מעוות בטלפון.

עמדתי שם קצר רוח, נדמה לי שאפילו חייכתי בזמן שהרדיו הודיע
שילדים מחופשים התפוצצו בדיזנגוף סנטר.


לטרמינל הגעתי בוכה.