הייתי רוצה להשתחרר מכבלי השיגעון,
לנסות להירגע, לנוח, להתרווח לי על איזו כורסא ולומר:
"אין לי דאגות".

חיי לפעמים נראים כמו איזושהי מלחמה
בלגאן גדול עם הרבה מאומה.
מצד אחד זה חיפוש אחר השלווה
בעוד שאני מנסה לשכוח אהבה
שעד לא מזמן בחיי הייתה כל כך משמעותית,
נפלאה, חושנית ואמיתית.
ואילו מצד שני מנסה לשלב עבודה עם לימודים
כי בשביל ללמוד במדינת ישראל יש צורך ב"מוזמנים"
(והרבה).

בזמן שאני נאבקת לקצת חיים אישיים, כמו בילויים
חברים, אהבות, זיונים וכו'.
אני נלחמת עם לחץ מתמיד מצד הממונים בעבודה,
עם לחץ הלימודים, כלומר:
מבחנים, שעורים, עבודות
ועוד כמה פרוייקטים מזדיינים,
ובכלל מנסה לגלות איך משלבים
בין עבודה ולימודים
מבלי לצאת מדעתי ולהיות מתוסכלת ועצבנית.

הלחץ נובע מהרצון שלי להצליח,
להראות לעולם, להוכיח
שאני מצליחה מבלי עזרה של אף אחד
אני בעצמי לבד
עוד יכולה להצליח בשמיים לגעת.

אבל מהכרות ארוכת שנים עם עצמי
הבנתי שעלי להירגע קודם ולקחת את החיים באיזי
ולהיות פחות עצבנית ומעצבנת
וחשוב מהכל פחות מתוסכלת.

לנסות לפחות למען השנה החדשה,
עצמי וסביבתי הקרובה
לתת יותר אהבה
ופחות "להוציא עצבים" על אנשים שאני לא מחבבת
(לדוגמא: חןש).
להיות יותר מעורבת
בחיי המשפחה כי הם לא יהיו שם בשבילי  תמיד.
ואומנם חשוב פחות, אבל לנסות עם הבוס שלי להסתדר.
להצליח בלימודים.
לאהוב יותר את חבריי
ואולי למצוא אהבה חדשה.....