יושבת ושומעת את כל השירים העצובים שיש לי בפלייליסט.
וזה הכל, הכל בגללי.

זה מוזר איך ששירים מותאמים למצב הרוח.
וזה מוזר איך זה שדברים מסתדרים ולא מסתדרים.
וזה מוזר.
מוזר.

אני לא יכולה, אני מרגישה כבדה כמו האבן שיש לי על הלב עכשיו.
ואני מרגישה רע כמו ההרגשה הזו שיש לי בבטן שאני מתה להקיא
אותה החוצה אם רק הייתי יכולה...

סכין, סכין יכול להיות טוב.
אם רק הייתי יכולה...

צבועה שכמוני.
זיבולי שכל שלי על כנות ועל כמה שהחיים יפים.
והרי בשביל מה לך להתאבד,ילדה יפה שכמוך.
בשביל מה!?
הייתי מספרת לך הכל.
אם רק הייתי יכולה...

מחפשת מישהו לדבר איתו.
להגיד לו.
למה את לא פה? אני באמת מצטערת שפגעתי בך.
אולי, אולי תסלחי לי על הכל?
אם רק היית יכולה...


אני שונאת את זה.
אני שונאת את זה.
למה תמיד דברים מתפקששים? ואני כל כך אגואיסטית,
שאני זקוקה לרחמים. הנה, הודתי בזה.
אני צריכה רחמים.

אני, הילדה העצמאית והגדולה, שיודעת לכאורה הכול ויודעת תמיד
מה לעשות, מה להגיד, צריכה מישהו. אני צריכה מישהו פה לידי.
שיסתכל לי בעיינים שאני בוכה, ושיידע בידיוק מה להגיד.
אם רק הייתי יכולה....