ואלרי. כבר חודשים שלמים שלא כתבתי את השם הכל כך רחוק שלך.
האם את ערה עכשיו בלילה השישי הזה, האם יש גם בך איזה נדוד
שינה כלשהוא? מה יהיה על הלילות המדאיגים האלה שלי? עכשיו אני
כבר הרבה פחות נבוך ומוכה על מה שהיה לנו. אולי גם מעט פחות
אוהב אותך, לא שזה באמת חשוב, לא לך ולא לי. ואלרי. אני כבר
מפוייס עם מה שנהגתי להרגיש כלפי מה שאת ומי שאת. רק משהו
בפנים עדיין מתריע בי כמי שהיתה לו התגלות מרתקת. ואלרי. האם
כבר מצאת איש אחד לרתק אותך בעונג אליו? או אולי אני רועי עוד
מצוי אי שם בנבכי מה שתקראי לו לבך. אני אעדיף לקרוא לו עיי
חורבות. אחרי הכול את עיי חורבות. את ומה שיש בך. רק אם תקראי
לי לבוא לשוב למי למה אז עיי חורבותייך יהפכו לתל ארכיאולוגי
מתחדש הקם לחיים אחר תרדמת זמנים ותקופות. ואלרי נסיכת הקור.
מה שעוללת לי באבחות מדוייקות ונבזיות. את עורי המצטמרר למראיך
צועדת ברצפת הפנימייה, אינך רואה או מנחשת. מה ששמך על שפתיה
של ריטה עושה לי, אני נאלץ לקחת הפסקה ארוכה מהעבודה ולשבת
בחדרי ולהרגע, לחלות מחדש את כל העניין. והרי אם משהו נתברר לי
עתה זה שהפרדוקס שלך הוא עצום. כי יש שמצד אחד שפרידתנו עשתה
עמי חסד אמיתי ועולמי נפתח לאלפי ניצני פרח יפהפיים וחדשים וכל
חיי נפרשו לשטיח בהתהוות, מה שלא יכולתי לחולל כנראה בהימצאותך
עימי. ומצד שני דווקא עולם זה שעתה אני צועד בו צעדים רכים
וענוגים ביותר, נראה כאילו הוא זקוק לך שתהיי חלק ותתרמי
ותיתרמי ממנו ואליו. יש הרבה לי לספר ולשאול. גם לך. יש הרבה
לאן לחזור. לשנינו יקירתי. נכון שלא העזתי להיאבק, בעיקר מפני
שהעדפתי לא לפגוע ולנסר שבבים ממני וממך, אך עתה את באמת
חיונית, ואני בטוח שעוד יש לנו מקום פה יחד, בחיינו, למרות
המרחק המשפיל בין מי שאני למי ואיפה וכמה שאת.  
ואלרי, האם נפרוש ביום קרוב את מניפת הכאב הזו, נאוורר אותה
ונוציא את אהבתנו מהמרתף? היא מקופלת שם דיו. הכל מתנהל כאן
כבר במעין שיגרה מטמטמת, ואת לא כאן להפוך את הפסקותיי להפסקות
אמיתיות, כמו שנהגתי אני לעשות למענך. הפסקותיי נוגעות רק
בדפים מהוהים של ספרים עצובים, ההפסקות הן בעיקר פתח לקריאת
יתר, לנגינת יתר, לציור מסוייט. אני מצייר בכתיבה או כותב
בציור, כך אמרה לי יאנה כשביקרה אותי. ואלרי, אני פוער פי
אלייך למרות שידוע לי היטב עד כמה הבאר שלי אצלך יבשה כבר
מימים לא מעטים ואני עדיין מתחנן ופושט כל כסות ואדרת מעליי,
אני מבקש ממך לבוא הנה לחדר העצוב הזה שלי ולהעלות את עינייך
לעיניי, שנוכל לחייך. בואי הנה. לא אעולל לך דבר מן הרע. לא
אשקר ולא אהיה אדיש, אנסר בעדינות את האור לפנייך. אוותר על
הרגלים מגונים. אהיה לאיש שאני כבר יודע שהתחלתי להיות. לאציל
נפש ולאדם חם ומיטיב, לרחב לב ולעשיר בחלקי.
אבל ואלרי,
כשאני מעמיק לחשוב
על המכתב הזה כאן לפניי שאני מנסח למענך, אני מתמלא הבנה אחרת
ומשונה שלא עצוב לי עימה. אני לא רוצה בך. אין לי שום התנייה
לחיי, לא עבורך ולא עבור אף אדם. אני חי מתוקף אני ולא מתוקף
חיי איתך ולך. אין ספק שזוהי שקיעתה של הזריחה. אני לא באמת
בוער אלייך אלא פשוט מתרגל כתיבה רומניסטנית לספרי המתקרב. וגם
את בעצם לא היית אף פעם, רק רוחות מנסרות את האור בחלוני. אני
בטוח שהרוחות הן אלו שמנסרות  את האור, לא משנה מה יטענו
המדענים. אין תנאים. לא תנאים. עדיף לי כך ללא התגלות דמותך,
ללא ריח עורך וללא קולך הממכר אותי.