עובד עפ"י השיר "כוחו של משורר" ששמעתי פעם

היא יושבת שני שולחנות ממני, מהפינה הקבועה שלי. אני יכול
לראות אותה בבירור. זה כאילו מתנוססת מעליה כתובת "אני לא
שייכת לכאן". אני בא לכאן כבר שנים כדי לכתוב ומעולם לא ראיתי
אותה. הייתי זוכר.
ואני כותב.
השיער הזה. לא משהו שרואים כל יום. אני לא חושב שאי פעם ראיתי
מישהי עם שיער ג'ינג'י חלק. משום מה, כל הג'ינג'יות שהכרתי היו
מתולתלות. זה לא נראה כאילו היא צבעה. אבל מצד שני, מה אני
יודע. לשנייה היא מסתובבת, כדי להביט בשעון העתיק שנמצא לידי.
אחד הפריטים היפים יותר בבית הקפה הזה. אני רואה את העיניים
שלה, שני פנסים ירוקים שנכבים לפתע. אני חש צורך להגיד לה
שהשעון הזה תקוע על תשע וחצי כבר כמה שנים. אבל אני לא. אני
אוהב לתת לדברים לקרות מעצמם.
ואני כותב.
אפשר לראות אפילו מהפינה שלי את המתח שלה. היא מחכה למישהו. זה
לא היה יכול להיות יותר ברור אילו הייתה מקעקעת את זה על המצח.
קבעה להיפגש כאן עם מישהו. אולי ללכת מכאן למקום אחר - לפחות
כך נראה לפי הבגדים שלה.  הנשים שמגיעות לכאן, באות כדי להתפרק
מהלחצים של היום. זה מה שיפה כל כך בבית הקפה הזה. מעולם לא
ראיתי כאן מישהי עם שמלה כזו. ועוד שחורה.
ואני כותב.
שני מלצרים עומדים ליד המטבח, ואני שומע קטע משיחתם, אפילו עם
רעש הגשם מהחלון לידי.
- "היא כאן כבר שעה וחצי. מישהו צריך להגיד לה שהוא לא בא"
- "מה איכפת לך, מצידי שתהיה כאן עד הבוקר, לפחות יש משהו
לשטוף את העיניים..."
ואני כותב.
עיניה מתלחלחות. הסנטר המושלם שלה רועד.
די, אני לא יכול יותר.
הדלת נפתחת בסערה, ופנימה נכנס גבר רטוב לגמרי, תר בעיניו בפחד
אחרי היושבים. הוא מתנשם. כמובן שרץ לכאן. עיניו נחות עליה,
וגופו נרגע. הוא הולך לעבר השולחן שלה. אפשר להריח את הגשם
ממנו עד לכאן. הוא נראה טוב. גבוה, אתלטי. נו, בדיוק הגבר
המושלם בשבילה. הוא כורע ברך לידה, ומסביר לעיניים הכעוסות שלה
מדוע איחר. היא מתרככת. הם מתנשקים.
אני נאנח.
מעולם לא ידעתי לכתוב סיפור עם סוף עצוב.