ידעתי שהיום הוא יתקשר.
לא יכול להיות שהוא יעבור כל כך הרבה ימים בלי להריח פעם אחת
את ריח הנעורים שלי.
אני חושבת שאני מפיחה בו משב רוח רענן.
לא יכולה להיות סיבה אחרת שבגללה הוא איתי.
כבר ימים אני מדמיינת איך תהיה הפגישה בינינו, זו פעם ראשונה
שלא התראינו שבוע - הרצתי לי בראש איך אני מסתערת עליו, מורידה
את בגדיו, גורמת לו להבין כמה חסרתי לו...
אבל המציאות הייתה אחרת.
כשראיתי אותו לא יכולתי לזוז והאמת היא שגם הוא לא זז
אני אפילו לא יודעת להסביר מה קרה שם
פתאום חשבתי לעצמי "מה אני עושה פה" "אני אמורה להיות פה?"
לרוץ. ללכת. לברוח. להשאר. לחבק. לחייך. לבכות. לשנוא.
ונשארתי.
ופתאום לא הרגשתי דבר - לא כמה שנאתי אותו אתמול ולא כמה אהבתי
אותו היום בבוקר.  לא זכרתי את העובדה שחברה שלו יושבת לה
בבית, ואת ההחלטה שהחלטתי לפני 3 ימים לזרוק אותו לעזאזל...
רק זכרתי את הרטט הזה שהוא גורם לי בכל הגוף, את היובש
בשפתיים.
ואת הריח שלו.
הוא עדין עלי.
זכרון לכמה אני חלשה.
שככה נתתי לו שוב להכנס אל חיי,
אל גופי.
וכשהוא גמר - בדיוק כמו שהוא רצה הכל הריח מסביב כל כך זול
ורציתי לברוח.
ונשארתי.
והוא, הוא שכח שיש דבר כזה רגישות
והוא צבט לי ת'ירך (המקום השנוא עלי) ואמר לי "איך חברה שלי
שונאת שאני עושה את זה"
ולמה לא אמרתי לו שילך לעזאזל?
ולמה לא צעקתי והרבצתי והכאבתי לו לפחות תשיעית ממה שכואב לי.
והוא אמר "את מלאת איכויות תצאי תמצאי לך אחר".
ואמרתי לו 'שחרר אותי', אני לבד לא מסוגלת לעזוב.
איך אוכל לחשוב שמחר אקום לבוקר בלעדיו.
והוא לא שחרר, אמר לי למצוא אחר אבל הוא את הכבל לא מתיר.
אז אני עודני פה.
קמתי לבוקר חדש מלא אהבה אליו והוא, הוא עדיין ישן במיטתו
כשהיא לצידו.
אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה והיא מקור הקנאה הגדול ביותר
שלי.
וכרגע הוא החיוך שמחזיק אותי,
הריגוש שמעיר אותי לבוקר כל יום מחדש
ועם כל השנאה והכעס לא אוכל לחשוב על יום בלעדיו...
הכעס אליו מזין אותי...
ואולי, אולי אקום מחר בבוקר וארצה להפסיק לכעוס, וארצה להפסיק
לשנוא.
ואומר לו שלום.
ואתיר את הקשרים של הכבל במו ידיי.
ואלמד להזין את עצמי.
ממשהו אחר
ממישהו אחר...