בחרתי בסכין הכי חדה שיכולתי למצוא, וחתחתי לאורך החזה, עם יד
ימין משכתי את הלב החוצה. שטפתי קצת, ספגתי עם מגבת בעדינות,
נזהרת שלא לפצוע אותו, והנחתי בקופסא. זאת קופסא ששמרתי במיוחד
בשבילו. מבפנים היא מרופדת בבד עדין, שיחזיק אותו יציב עד
שאביא אותו אליך. סגרתי אותה, וקשרתי שני סרטים יחד, סלסלתי
בקצוות, שיראה כמו מתנה. החלטתי לתת לך את הלב שלי. אף אחד לא
קיבל אותו לפניך. אולי הבאתי חלקים קטנים ממנו, אבל להוציא את
כולו? פעם ראשונה שלי. אני לא מרגישה בחוסר מאז שהוצאתי אותו.
אני מרגישה שגם ככה הוא היה שלך, שהמקום שלו הוא בכלל אצלך, לא
אצלי. הרגשתי שהוא גוף זר בתוך הגוף שלי. בדקתי אם עדיין
שומעים את הדפיקות שלו, עם האוזן, על האריזה, הוא עוד דופק.
אני מקווה שתאהבי את המתנה. עכשיו יהיו לך רשמית שני הלבבות.
האחד שנולד איתך, והשני שהפך להיות עבורך. מעניין איך תגיבי.
מה אם לא תאהבי את הרעיון? תיזרקי אותו לפח? אי אפשר ללכת
להחליף מתנה כזאת. בעצם לא אכפת לי מה תעשי איתו. הוא שלך. אם
הוא היה נשאר איתי הוא היה נכבה, כי הוא נפצע יותר מדי פעמים ,
נוצרו בו פצעים עמוקים מדי, ואני יודעת שאם תחליטי שאת מטפלת
בו, את תעשי את זה הכי טוב. ככה זה כשאת רוצה משהו, משקיעה את
כל כולך במטרה. אולי תצרפי אותו ללב שלך, אולי יהיה בך מקום.
אצלי כבר נהיה צפוף מדי בשבילו, הוא גדל לממדים עצומים בזכותך,
אבל בי כבר לא היה מקום, הלחץ מבפנים גבר, והעומס, ונהיה חונק,
עד שכמעט לא היה אפשר לנשום. אז הוצאתי אותו. חתכתי לאורך
החזה, דחפתי את היד, תפסתי חזק, תלשתי, והוצאתי אותו, שמתי
בקופסא מרופדת מבפנים, אטמתי, קישטתי, והנה, יש לך את הלב שלי.
הוא לא התאים בי. הוא בעצמו כבר לחץ עלי מבפנים, הוא כאילו
ביקש שאני אוציא אותו בשביל להביא לך. הוא הכיל אותך בתוכו,
וכמה כבר אני מסוגלת להכיל? זה מוזר שהוא ככה החליט במקומי,
החליט שהוא שלך, וזהו. האמת, קצת פגע בי, שהוא בחר אותך,
והחליט שאני כבר לא מספיק טובה בשבילו, שהצרכים שלו שונים
עכשיו, ומה שנתתי לו עד עכשיו כבר לא מספק אותו, הוא רמז שהוא
צריך משהו אחר, משהו שכנראה אין ביכולתי לתת לו. ומצד שני טוב
שהוא אמר לי, לא היה נחמד לגלות אחרי שנים, שהוא בי, אבל שלא
טוב לו בכלל, אז שחררתי אותו. זה מה שהוא רצה. קצת כפוי טובה,
הייתי אומרת, לא לשמור ממנו קצת עבורי, שכל השנים טיפלתי בו.
טוב , מספיק מחשבות, אני צריכה להביא לה את המתנה. חיכיתי
בתחנת אוטובוס. השמש רק התחילה לעלות, והאוויר היה קר. פחדתי
שהוא יתקלקל עד שנגיע, אבל נראה היה שהוא מסתדר יופי, ככה מחוץ
לגוף שלי.  הנחתי אותו לידי. אפילו לא רציתי לגעת בקופסא.
הרגשתי שאת הניתוק הסופי אני צריכה לקבל כבר עכשיו, ולהכין
עצמי לפרידה ממנו. בינתיים הגיע עוד מישהו לתחנה. ובמקום
להתיישב בצד, הוא הזיז את הקופסא. אולי הקור עשה לו חשק לשיחה
חמה. הוא שם אותו למטה. הניח על הרצפה. לא רציתי שיגיע מלוכלך,
אבל כבר היה מאוחר מדי, ואולי גם שכבר התחלתי להבין שכואב לי
בלעדיו, רציתי שיכאב לו. שירגיש כמוני, נטוש, על המדרכה
המזוהמת מאלפי רגליים של אנשים. מתוסכל, בתוך הקופסא שלא
מאפשרת לו תזוזה, בידיים של מישהו אחר, לא מוכר, שפשוט שם אותו
על הרצפה. הרגשתי את החסר שלו בתוכי, את החלל הריק שנותר במקום
בו הוא היה, ולרגע, נעשה לי עצוב, ובודד. הוא נראה לי כל כך
חסר אונים פתאום. לרגע קצת ריחמתי עליו. האוטובוס הגיע. הנהג
פתח את הדלת, האיש שישב לידי הביט בי לרגע, קצת כועס על שלא
שיתפתי פעולה כשרצה לדבר, ועלה במדרגות פנימה. אחריו נסגרה
הדלת. נשארתי יושבת על הספסל בתחנה. האוטובוס חלף על פני והרוח
שייצר פרעה לי את השיער. התחיל כבר להתחמם בחוץ. השמש עלתה עוד
כמה סנטימטרים והאור התחזק.  החלטתי לגשת אליו לבדוק אם הוא
עדין פועם. הוא נחלש. כבר לא ממש שמעתי את הדפיקות בפנים. לא
נלחצתי. ידעתי שבסוף הכל יסתדר. הוא כעס על שלא נוסעים אליה,
על שלא קיימתי את ההבטחה שלי אליו, אבל הוא הבין שבזמן שנשאר
לו אין הרבה ברירות, ואני כנראה הבן אדם שנמצא הכי קרוב אליו,
וחסרת לב כרגע, אז הלכנו הביתה. הצלתי אותו. הצלתי גם אותי.
הכנסתי בחזרה. והוא לא אמר תודה. הוא רק שתק. שתיקה ארוכה,
ומאז הוא לא ביקש יותר כלום. הוא כנראה הבין. גם אם לא תמיד
נוח לו בתוכי, אלי הוא שייך. זה המקום שלו, ירצה, לא ירצה, הוא
נוצר בתוכי, גדל בתוכי, איתי, ואצלי גם ייגמר. ואת, במקום לקבל
את תוכני, תתפסי חלק חשוב ויקר בתוכי, תהיי משהו ממני, אבל
מבפנים. ואיתך אני שלמה. כשאת אצלי, ואני אצלך, בלי לתלוש
חלקים ממני באכזריות שיכולה להרוס אותי כל כך, אלה לשמור לך את
המקומות שלנו בי. ויודעת מספיק שגם בי יש אצלך, שגם אני
בתוכך.
וכל כך אוהבת. אני.