כבר בגן אני זוכרת את עצמי כמישהי שאוהבים להרביץ לה.
כמישהי שאוהבים להעליב אותה.
למה? כי לא החזרתי, ולא כי פחדתי, פשוט הייתי רגישה יותר לסבלי
אחרים, מאשר לסבלי עצמי.
הדברים האלו גם אם פגעו, לא השאירו חותם כבד כמו ארועים שבאו
לאחר מכן, ארועים שאולי השפיעו על מי שאני היום.
אני זוכרת את כתה ב', ואני יותר זוכרת שיעור ספורט מסוים.
היינו צריכים לרוץ, ואני יעל, או אילה בשיבלכם, הייתי בעלת
בעיות מוטוריות.
אני לא יודעת מי התחיל בזה, אך אני זוכרת את השיר המותאמות
בקצב אחיד של כולם: "איך יעל רצה! איך יעל רצה! איך יעל
רצה!
כולם בקצב אחיד.
אני לא זוכרת אם בכיתי, נראה לי שלא, אבל אני זוכרת שעמדתי
והסתכלתי עליהם מבלי לדעת כ"כ מה לעשות.
זהו.
זה הזכרון הטראומתי הראשון שלי, הזכרון שקבוצה שלמה מלגלגת
עליי, שכולם צוחקים עלי, שכולם נגדי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.