"יו אין לי מה ללבוש מה אני אעשה?! אני כל כך לחוצה!!!"
הילדה הזאת, פשוט לא ילדה רגועה... מתנהגת כאילו זו הפגישה
הראשונה
"אתם כולה יוצאים לסרט, מה הבעיה? סתם ג'ינס ושימי איזו חולצה
חמודה..."
"לא! את לא מבינה! היום זה היום!"
"הא?"
באמת שלא הבנתי... נו מה לעשות, שחצי שעה הילדה צועקת שאין לה
מה ללבוש, כבר קשה להבין רמזים כל כך ברורים.
"מה הא? מה לא מובן? היום! אני, הוא, מיטה....."
"אההה... מצחיקה..."
"מה מצחיק?!" היא התעצבנה
"כלום נו תרגעי! רוצה חולצה? בואי קחי, אני מחכה"
"טוב אני יוצאת אליך ומשם אני אנסע לפגישה, אם אני לא אתעלף
מרוב התרגשות לפני!!!"
"יאללה יא קרועה, צאי כבר! ביי!" ניתקתי. לא ידעתי שזו הפעם
האחרונה.
שעה עברה.
ועוד שעה.
ועוד יום.
ועוד לילה.
ועוד יממה.
והחברה הכי טובה שלי לא תגיע לקחת חולצה.
ולחברה הכי טובה שלי לא ייצא לאבד את עצמה יחד עם חבר שלה בפעם
הראשונה.
אם רק הייתה לה חולצה ללבוש,
היא לא הייתה יוצאת למקום הזה, למקום הכי מסוכן שיש, לכביש,
שם היא איבדה את עצמה, היא איבדה את עצמה לאלוהים.