אוגוסט 2002

סמטאות צפופות, עסוקות, רועשות ומסריחות.
העיר הסינית בבנקוק.
סחורות, אנשים, עגלות יד, קטנועים. אנשים נעים במהירות, אנשים
נעצרים לצד הדוכנים ומעכבים את צעדי.
אני נישאת בזרם המזמזם של תנועה אנושית צפופה, נסחפת לאורך
הסמטאות הצרות עמוסות סחורות צבעוניות, מאכלים מוזרים. קבצנים
ורוכלים, מיני בשרים מונחים. דגים, המון סוגים של דגים.

אישה אחת קטנה נגררת על המדרכה ישובה על עגלה קטנה, מעין מדף
מתנועע על גלגלים בגובה המדרכה. היא זקנה, מאוד זקנה ומקומטת.
הבטתי בה מבט אחד וחלפתי על פניה בהליכה מדודה.
משהו לכד את תשומת לבי וגרם לי לעצור ולהביט לאחור, משהו בכפות
רגליה המשולבות לפניה, דוממות על מדף העץ המתנועע.

עצרתי ליד אחד הדוכנים שבסמטה הצרה ועשיתי עצמי כאילו אני
עסוקה תוך כדי המתנה עד שהיא תדביק אותי ותחלוף על פני.
הגנבתי מבטים קצרים אליה, לא היה לי נעים לבחון אותה בגלוי.
הזקנה התקדמה לעברי ושוב הבחנתי  בכפות הרגליים. הן מעוותות
לחלוטין. זה לא נראה לי עיוות מולד או עיוות כתוצאה ממחלה
כלשהי. זיהיתי את העיוות- היא עברה בראשית ילדותה קשירה של
כפות הרגליים.

מנהג קשירת כפות הרגלים הוא מנהג שהיה נהוג בסין עד לפני
כשישים שנים. על פי הנוהג שהיה רווח בקרב שכבות הביניים בסין,
נקשרו רגליהן של ילדות בגילאים שלוש עד חמש שנים.
הקשירה נעשתה על ידי אימותיהן או אישה שהתמחתה בכך.
המעשה היווה סמל מעמד, בנות איכרים לא עברו קשירה של כפות
רגליים, אי אפשר לעבוד בשדות האורז עם כפות רגליים קטנטנות ולא
יציבות, וכן העמידה על הרגליים הקשורות כואבת כל כך שנשים אלו
בילו את רוב חייהן בישיבה ורקמה. גודל כף הרגל של אישה בוגרת
שעברה קשירה יכולה להיות בין עשר לשנים עשר סנטימטרים. אישה
שלא קשרו את רגליה נוטה לפתח כף רגל בגודל של כשלושים ושש
סנטימטרים בממוצע.

מקור המנהג החל עם מנהגה של רקדנית סינית מפורסמת שחבשה את
כפות רגליה בקשירה.
הרגל המעוותת, עם העצמות שנשברו כך שכל כף הרגל כופפה למחצית
והבוהן הזדקרה באזור העקב, נחשב למושא מעורר תשוקה מינית עבור
הגברים. ככל שרגלה של הנערה הייתה קטנה יותר, כך סיכוייה למצוא
שידוך הולם היו גדולים יותר.
אין צורך לומר שהקשירה הפכה נשים אלו לכמעט נכות, קשות בתנועה
ותלויות לחלוטין בבעליהן.
זה מתקשר לסמל המעמד- נשים ממעמד בינוני לא צריכות לעבוד בשדה
או ללכת למכור תוצרת בשווקים רחוקים, הן נשארו בביתן.

בתקופת מהפכת התרבות רוב הנשים האלו לא יכלו לשרוד את עבודת
השדה הקשה שנכפתה עליהן, כשהן מדדות מתבוססות בבוץ על כפות
רגליהן הזעירות.

כל המחשבות האלו חלפו בראשי בשניה אחת, בעיקר תמונה אחת עלתה
לי בדמיון, תמונה של צילום רנטגן של כף רגל שנקשרה.
הצילום הוצג בתוכנית דוקומנטרית בנושא שהוקרנה בטלוויזיה לפני
שעזבתי את ביתי, וצפיתי בה במקרה באישון לילה כששנתי נדדה.
בצילום הרנטגן יכלו לראות את העצמות השבורות, את הבוהן המזדקר
בצורה מעוררת חלחלה מתחת לעקב.
התמונה הזו נצרבה בזיכרוני ולוותה אותי עד המקום בו עמדתי בצד
הסמטה כשאני מפשפשת בתיקי כדי למצוא את הארנק.

דמעות חנקו את גרוני. צר לי היה על האישה הזו ועל אובדן
העצמאות שלה בגלל הרצון לרצות את העולם הגברי.
צר לי על אימה שהקריבה אותה כאישה בשם מניעים שמשמעותם חלפה מן
העולם הזה, אבל התוצאות של המנהג הזה השאירה עיוות מפלצתי
בגופה.

לראשונה בחיי עשיתי מעשה שלא עשיתי כמעט מעולם למען קבצנית,
הוצאת כסף מהארנק והטלתי אותו לתוך כוסה.

29.12.02

פטישיזם לכפות רגליים זעירות-העיר דלי (DALI) שבמחוז יונן,
דרום סין

לעיר דלי נכנסנו בטכסיות מלכותית.
אפילו הפוני שהוביל את הכרכרה, שהיה שפל אוזניים  ונמוך קומה,
אפילו הופעתו הנדכאת לא פגמה בהזיה, שיוקי, שותפתי היפנית
למסע, ואנוכי, הן שתי נוסעות נכבדות הנכנסות לעיר בדילוג סוסי
מלכותי.

הדבר הראשון שנגלה לעיננו בשדרות העיר היו העצים הפורחים במלוא
יפעתם בוורוד קורן.
יוקי מלמלה לעצמה- "סקורה?!"
אני אמרתי: "הביטי, זאת פריחת הדובדבן, האין זה מוקדם  מדי
השנה?"
יוקי השיבה: "לא, זאת לא פריחת הסקורה"
ואחר כך התרצתה כשאמרתי לה שכאן האקלים שונה והפריחה מקדימה את
פריחת הדובדבן ביפן. שוחחנו על סקורה (SAKURA) כאילו פריחת
הדובדבן הייתה מאז ומתמיד ציון דרך שנתי בתרבות שלי וחג לאומי
בארץ עצי הזית.
                         
היום למחרת עמד להיות היום האחרון שיוקי ואנוכי עמדנו לבלות
אחת בחברת השניה.
היא הייתה בדרכה מטיבט לווייטנאם ונפגשנו באחת הערים במסלול
מטיבט דרומה.
בערב הקודם ביקשתי ממנה לבחור יעד אליו נלך ביום האחרון שלנו
יחדיו. היא בחרה לנסוע לבקר כפר על גדות האגם, שמונה עשרה
קילומטרים צפונית מזרחית לדלי העתיקה.
נסענו לכפר באוטובוס מקומי כשאני מנצלת לתועלתי את היכולת של
יוקי לקרוא סימניות סיניות ולדעת את יעד האוטובוס. אלמלא היא
ההתמצאות שלי הייתה מוגבלת ביותר בשל קשיי שפה.

לאחר יום של הליכה באזור האגם חזרנו לשוק שבכפר כדי לחפש ליוקי
זוג נעלי סניקרס שהיא ראתה לפני כן וחשבה שהן חמודות, אבל עתה
הרוכל נעלם כלא היה.
התעקשתי למצוא עבורה את הנעליים ובדקתי את כל דוכני הנעליים
שבשוק.

נכנסנו לחנות אחת בה היו נעליים דומות, אך כולן היו במידה קטנה
משלה, מידה ארבעים ושתיים. אלו היו נעלי גברים.
אפילו הגברים בסין אינם בעלי מידת כף רגל גדולה ולכן היה קשה
למצוא אותן במלאי.
יעצתי ליוקי לחזור ולציין לפני המוכרות בסינית את מידת הנעל
שלה, אבל המוכרות התעקשו שתנסה למדוד נעל קטנה ממידתה, משום
שהמידה שלה לא הייתה בנמצא.
יוקי חזרה שוב ושוב על המספר ארבעים ושתים בסינית, ושוב בקול
כל כך מאיים, שהחריד אותי במחשבה שעוד דקה היא תחבוט במוכרות
בכעס.

כשפנינו לדוכן הבא, ראיתי אותן מונחות ברישול על נעלי ילדים,
שהיו מסודרות כמו במסדר צבאי על מדף הפונה לרחוב.
הן היו נעליים כחולות, לא מיוחדות למתבונן מרחוק. בשקיקה הרמתי
אותן מהדוכן, הן היו בדיוק כמו שדמיינתי אותן, באורך של כשמונה
עשרה סנטימטרים, מקושטות במה שנראה לי כרקמה, תפורות ביד מבד
סאטן כחול.
הן היו בלויות וקרועות מעט, הופעה שהוסיפה להן לווית חן של
אוטנטיות, הסוליות עשויות בד לבן תפור בתכים קטנים להקשחתן,
חזיתן מחודדת בצורה מעוותת לרגל אדם נורמלית, ואזור העקב רחב
יותר.
אלו היו נעליים מקוריות שהיו בשימושה של אישה שכפות רגליה
נקשרו. בשלהי התקופה בה המנהג היה רווח, כי מידת הנעל הייתה
גדולה יחסית למקובל.

ללא כל שהייה התחלתי בהתמקחות.
בהבעת פניה ראיתי שהאישה שמכרה לי אותם הופתעה מהיכן אני יודעת
על המנהג ולמה אני מתעניינת בנעליים. בשפת סימנים סימנתי לה
קשירת כפות רגליים, היא הנהנה לחיוב.

רכשתי את הנעליים. המוכרת קראה לנשים מדוכנים סמוכים ונראה היה
שהיא הסבירה להן בסינית על הנעליים שרכשתי זה עתה. חולקת איתן
את פליאתה.
הנעליים הנחשקות נארזו בשקית ניילון כאסיר, אחזתי בהן שמא אם
אסיר את תשומת לבי מהן הן יקבלו באורח פלא רגליים משלהן
וייעלמו כלעומת שנמצאו. מיששתי את השקית כדי לוודא שהן שם, שהן
שלי. הרהרתי בגורל הזקנה שמכרה אותן- האם היא עדיין חיה? הייתי
רוצה לפגוש בה.

נעלי הספורט השטוחות שיוקי חיפשה נמצאו במקום סמוך, נעליים
במידה ארבעים ושתים.
יוקי היא יפנית גבוהה במיוחד יחסית לבנות מינה. אילו היו
צריכים לקשור את כפות רגליה, גם עם הקשירה הקפדנית ביותר היא
הייתה מתקשה למצוא בסין בעל נאות.

לאחר שיוקי נסעה מדלי נשארתי בעיר מספר ימים כדי לשוטט בה
ולנוח. באחד הימים עלה בדעתי להראות את האוצר שלי למבינת דבר
בנושא.
לקחתי את הנעליים ארוזות בשקית הניילון לאישה מקומית שהכרתי
בחנות שבבעלותה. יום אחד באתי לחנות עם יוקי והן דיברו ביפנית,
שפה בה היא שלטה. בחנותה היה אוסף מרהיב של רקמות שבטיות.
ביליתי שם שעות רבות במישוש פיסות האריג הרקומות ובשאלות על
השבטים השונים.

כשהוצאתי את הנעליים מהשקית אחזה בה התרגשות כשגילתה כי יש לה
אחות להתעניינות משותפת והיא הרימה מאחורי הדלפק שבחנות קופסת
קרטון והציבה אותה על השולחן.
הקופסא הייתה ארוזה וחתומה בנייר דבק, הכתובת כתובה בדיו שחורה
והיא הייתה מוכנה לשליחה ליפן. בסכין חדה היא ביתקה את כל נייר
הדבק שסגר על הקופסא בכל פאותיה, בתוך הקופסא שכנו זו לצד זו
נעליים ארוזות זוגות זוגות, כולן עטופות בשקיות ניילון חתומות,
שלוש ארבע זוגות בכל שקית. אלו היו נעליים מדהימות, שכיות חמדה
של עיוות תרבותי.
נעליים זעירות, כמחצית מגודלן של הנעליים שקניתי אני, חלקן היו
פחות מעשרה סנטימטרים בגודלן, רקומות ברקמה עדינה ועתיקות
למראה.

האישה סיפרה לי שהיא אוספת נעליים מנשים זקנות שגרות בהרים,
וזה היה השלל של שלושת החודשים האחרונים. כל זוג בקופסא גרם לי
למאוס בנעליים שמצאתי בכפר, לשפת האגם.

זוג אחד אחזתי בידי והתקשיתי להניחו חזרה בקופסא, הייתי נותנת
הרבה שיהיה שלי.
הזוג היה שייך לאישה בת תשעים ושש, ונתפר עבורה שנתיים אחרי
נישואיה בגיל שמונה עשרה.
בעלת החנות הוסיפה וסיפרה שהיום היא זקנה יפה שיושבת ורוקמת
ולעולם לא עוזבת את ביתה. היא רכונה על רקמתה מרכיבה זוג
משקפיים עבים. הנעליים היו מעוטרות ברקמה עדינה עם התך המעוור,
תך שאסור לרקמו היום בסין, תך שהוא כל כך קטן שנשים מתעוורות
ממנו לאחר כמה שנות רקמה.

שאלתי למחיר של זוג אחד של נעליים, ובעלת החנות אמרה שהן לא
למכירה. כולן נמכרו וצולמו עבור מוזיאון ביפן, לשם מיועדת
החבילה. שווי תכולת הקופסא הוא כאלפיים דולר, וכל זוג עולה
כמאה עד מאתיים דולרים אמריקאיים, ערכן ביפן עשרות מונים.

היה לי קשה להיפרד מהפריטים הקטנים העדינים למראה, מעוטרים
ברקמות דמיוניות של פרחים וציפורים.
כשיצאתי מהחנות גמלה בי ההרגשה שאני כן אוהבת את הנעליים
שרכשתי בשוק על שפת האגם, הן נראו חיקוי עלוב, פשוטות למראה,
אבל כולן שלי.