דימיתי בנפשי את עצמי, עומדת לפני כס מלכותו והזעם פושט
באבריי...

וראיתי אותה עומדת בצד, וילדי הקט בזרועותיה. "תני לי את
ילדי." אני קוראת אליה. והיא מביטה בי במבט עמום ועונה: "ילדי
איננו ילדך, כי אני אימו."

"נוכלת," אני צועקת לעברה. "אינך אימו, כי אני ילדתי אותו."
ודמעות זולגות מעיניי.

והמלך שלמה על כיסאו יושב וקורא בכעס לעברנו: "שיתקו שתיכן."
ואל עושה דברו הוא מפנה מבטו "הב לי את הרך בימים."

עושה דברו ממהר ועושה כדבריו, ומביא אליו את ילדי הקט
מזרועותיה של האחרת.

"הב לי סייף מושחז היטב." מצווה המלך ומקבל את החרב לידיו.
"ועכשיו אחלק את הילד לשניים, חצי לך וחצי לך, לכל אחת חצי
לקבור." וידו האוחזת בחרב לאיטה מתרוממת אל-על...

"עשה כדבריך," היא אומרת בעצבות, ואני... רגליי כמסומרות
לאריחים, פי פעור בתדהמה מהולה בפחד, ואת קולי אני שומעת, כמו
בא ממרחקים... "לא! אל תעשה! תן לה... תן לה אותו. רק אל תהרוג
את ילדי..." וידו של המלך לפתע באויר נעצרת ורפויה למקומה
חוזרת, והחרב חוזרת לנדנה... ואנחת רווחה עמוקה מפי נפלטת,
ואומר לי המלך, "שלך הוא הילד, ואת הנוכלת אל בית-האסורים
תלקחי ובאסורים תשבי כל ימייך."

והנה ילדי הקט בזרועותיי בביטחה, וחיילי המלך אוחזין בה לקחתה
משם אל בית-האסורים, לכבול בשלשלאות רגליה עד יומה האחרון...
והיא ערירית וגלמודה... ורחמיי נכמרים על האישה הבודדה, שרק
מעט אהבה ביקשה לעצמה, וליבי בי נחמץ...

"עיצרו! חכו!" אני קוראת, והמלך וחייליו מתבוננים בי בפליאה
גדולה. "גשי אליי שכנה אומללה. בואי, הרי שכנות אנו, ולפני כל
זאת קרובות היינו בלב ונפש, הן כמו אחות את לי, וערירית
ובודדה... אתן לך את ילדי למשמרת ויחד נגדל אותו, ידע הוא כי
אני אימו, אך איתך יחיה ולך יהיה הוא לחברה. בואי, אחות ושכנה,
היי לו אם והיי לי אחות, ופנייך יזרחו בחיוך מאושר ולא נדע עוד
צער, ולא נדע עוד כעס בינינו, ולא נדע איבה וטינה."

והיא בצעד מהססת ניגשת, ובחיוך אני מושיטה לה את ילדי הקט,
למשמורת בטוחה בין זרועותיה, כי ידע הוא מי היא אימו. ושלמה
המלך, החכם באדם, יושב על כיסאו, כס מלכותו, ופונה אליי ותמיהה
בדבריו: "אני ביקשתי לחלק ולפצל, ואת מבקשת לחלוק ולאחד?! מה
גדולה היא חוכמתה של הסליחה."

ואני בתמיהה שואלת, "הסליחה אינה חכמה כלל, הן לא ידעת? שהרי
היא מתאפשרת באהבה, בחמלה ובתבונה."

וחבוקות ומאושרות עוזבות אנו את ההיכל אל בתינו הניצבים בצמוד
זה לזה, להמשיך בחיינו.