27/09/02

אחר צהרים ברחובותיה של העיר לופ בורי.
המוני קופים מסתובבים בכיכר העיר, משתוללים, מחפשים אוכל,
קופצים עלי לתפוס בציציות המתדלדלות מתיק המון המסורתי שתלוי
על כתפי.

נעצרתי לרגע בפתח של חלל גדול, ליד לוח שתמונות תלויות עליו.
מול הלוח עומדים גבר ואישה ומביטים בעיון בתמונות.
גם אני מביטה בתמונות ורואה שהדבר המשותף לכולן הוא אנשים
מתים.
אנשים מתים בכל הצורות- גופות מרוטשות, פיות פתוחים עם עיניים
פעורות, כל מיני צורות של מיתה, מיתה בטרם עת, באכזריות.
מאחורי הלוח חונים שני אמבולנסים. תחנת האמבולנס המקומית מציגה
את תמונות המוות המעודכנות.

ביום למחרת בעת ביקור במוזיאון פגשתי  בחורה איטלקייה המתמחה
כרופאה בבית חולים בבלגיה.
פניתי אליה בדברים, ומשם ההתחברות הייתה קלה לנו  היות ושתינו
היינו הנשים הלבנות היחידות בעיירה.
סבינה, הרופאה, לא מדברת תאי כלל ואילו אני מסוגלת לנהל שיחה
ברמה שמאפשרת לי להקל על חייה במקום.
במקום כמו לופ בורי אתה עלול למצוא עצמך רעב למדי אם אתה לא
יודע להזמין אוכל בשפת המקום.

במהלך היום סבינה סיפרה לי שלל פרטים מחייה כרופאה מרדימה.
היא הדגישה בעיקר את העובדה שבטורינו, עיר הולדתה באיטליה, אין
חדרי התאוששות שלאחר ניתוח. סבינה טענה שהיות והחולה לא נמצא
במעקב צמוד לאחר הניתוח ונשלח ישירות למחלקה, הוא פשוט מת.
בהרבה מיקרים מתו לה חולים. בשש בערב היא באה לראות אותם והם
היו כבר בחדר המתים. בבלגיה, היכן שהיא משתלמת יש חדר התאוששות
בו החולים עוברים את השעות הראשונות לאחר הניתוח ושיעור התמותה
בקרב המנותחים יורד.

חשבתי לי על בית החולים על גבול תאילנד בורמה, בעיר סנקנבורי
בפרובינציית קצ'נבורי , שם הפליטים מקבלים טיפול בהתאם לאמצעי
המקום.
כשהייתי בסיור בבית החולים הראו לי בגאווה את חדר הניתוח שנראה
כמו מרתף עינויים מתקופת האינקוויזיציה, דם היה מרוח על הרצפה.
החולה שנותחה זה עתה יללה מכאבים במחלקת האשפוז היחידה שהייתה
במקום.
הסיכוי לשרוד הוא משוואת היחס בין המיקום הגיאוגרפי בו אתה
נמצא ומידת חומרת מצבך.

בשעות אחר הצהרים יצאנו יחדיו לראות את מושבת הקופים השוכנת
בחורבות הקאמריות שבמרכז העיר.
בשובנו מצפייה בקופים וביקור במקדש בודהיסטי, אנו חולפות ברחוב
הראשי של לופ בורי. אז אני נזכרת בתמונות המתים שראיתי אתמול
בגפי.

סיפרתי עליהן לסבינה וכשהיא הביעה התעניינות הובלתי אותה ללוח.
שתינו מתבוננות בתמונות בריכוז.
יש בין התמונות אנשים מחייכים אוחזים בגופה, תאילנד- ארץ
החיוכים.
מצד ימין למטה סבינה מסבה את תשומת לבי לתמונה מצמררת במיוחד:
מישהו עומד מעל גופה ומחזיק בידו חלק של רגל אדם, מרוטשת באזור
הירך, תלויה באוויר מעל הגופה. האיש בתמונה נראה  זחוח דעת
לחלוטין, נינוח וחייכני.

סבינה מטופפת באצבעה השמנמנה על התמונה אומרת: "זה לא בסדר, זה
לא בסדר לעשות ככה, זאת תמונה שאסור להשאיר כאן תלויה, אני
אוריד את התמונה הזאת"
הסתובבתי לאחור כדי לקבל ממישהו הסבר מה לעזאזל זה צריך להיות,
עיני פוגשות בעיניו של מישהו.
הוא מחייך אלי חיוך מוכר ומצביע על התמונה: "זה אני".
אני שואלת אותו: "למה? למה?"
כאילו שאלה כפולה תעצים את משמעותה של התשובה.
הוא מנענע בראשו בחיוך שלא מש משפתיו ויוצא אל הרחוב.
אני יוצאת אחריו ואחר מכן מרפה.

המוות כאן הוא עוד חלק של הקיום היומיומי, משהו חסר משמעות
מיוחדת.
אולי לא סופי כמו אצלנו?!