"משהו פה חסר כדי שזה יהיה מושלם" הוא אמר ולא חזר.
חשבתי שהוא רק הולך לחפש את החלק החסר, ושהוא כבר יחזור, אבל
לא ראיתי אותו מאז.
פחדתי שזה בגללי, אולי אמרתי משהו?
שבועות חייתי באשליה שאולי הוא עדיין מחפש את הדבר הזה, שיהיה
מושלם, אבל אולי בשבילו מושלם זה לא להיות כאן, לידי?
החלטתי שאני לא מחכה יותר, די מספיק. זה מגוחך...
התחלתי בחיפוש אחר "קורבן" אחר, אולי הוא לא יחפש מושלמות. שום
דבר לא יכול להיות מושלם! למה בדיוק הוא ציפה!? עיצבן אותי גם
כן זה.
כמה שניסיתי לשכוח אותו לא יכולתי. המילה "מושלם" לא יצאה לי
מהראש. כמה שניסיתי , ובאמת שהרבה, תמיד הגעתי לנקודה שבה שוב
המילה הזאת עולה. אוף, הוא כזה מושלם, לא פלא שהוא ירצה משהו
טוב יותר ממני. בלי ששמתי לב הדמעות כבר הרטיבו את כולי,
הרגשתי חנוקה, הייתי חייבת ללכת מכאן, לנסוע קצת, נכנסתי לרכב
והתחלתי לנסוע...  הכביש היה ריק לגמרי, ממש כמו הלב שלי, בלי
האהבה שלי. לאט לאט הדמעות שוב התחילו לעשות מה שרק הן יודעות
לעשות. לא יכולתי להמשיך לנהוג ככה. עצרתי בצד הדרך, באתי לצאת
מהרכב אבל פתאום ראיתי שעוד מכונית עוצרת אחרי. חיכיתי. היא
היתה מוכרת לי, אבל נהה... לא יכול להיות שזה הוא, ככה סתם
פתאום שיופיע לו, אבל מסתבר שכן. הוא יצא מהמכונית לעברי, לא
ידעתי אם לכעוס עליו שנעלם ככה או לרוץ אליו ולחבק אותו כמו
שתמיד הייתי מחבקת. לא עשיתי כלום, קפאתי במקום. הוא נקש על
החלון , רצה שאני אפתח את הדלת, אז פתחתי. "מה את עושה כאן
ילדונת שלי?" "אני... אמממ... מממ... מה אכפת לך? הרי אתה בטח
עדיין בחיפוש שלך אחרי המשהו המושלם הזה שלך". "פה את טועה.
החיפוש הסתיים. פשוט הייתי צריך קצת ספייס, זמן לעצמי. כל יום
היינו ביחד, כל היום. הרגשתי שזה מה שאנחנו צריכים כדי שלא
יהרס לנו הדבר המושלם שלנו".
"ואני חשבתי שכבר בטח נמאסתי עלייך"
"מה פתאום מתוקה. בואי הביתה, בואי".
"רק רגע, בפעם הבאה שתרצה את המרחב שלך פשוט תגיד, בסדר? אל
תברח לי. הפחדת אותי".
"אני מצטער. זה בחיים לא יקרה יותר"
"זה כבר יותר טוב... בוא נלך."