צלקות, לא דווקא מוחשיות, צלקות נפשיות.
אוסף של צלקות השארתם לי. צלקות של ילדה קטנה.
צלקות - כואבות, למרות שהגלידו, תמיד יהיו שם.
צלקות - כל פעם שתראה אחת תזכר בעבר.
צלקות - כואבות עד מאוד. צלקות - כואבת הנפש, לא כאב פיסי כי
הן כביכול כבר הגלידו. לא קיימים עוד פצעים. לצלקות שבנפש אין
שום קשר לכאב הפיסי.
צלקות פיסיות נגרמות על ידי צלקות נפשיות. או שזה רק אצלי?
הצלקת הגדולה והנוראית ביותר היא המוות- צלקת סופית.
הצלקת הפיסית הכי גדולה היא צלקת חתיכה, חתיכת ורידים -
התאבדות.
היום, החלטתי לחבר.
לחבר בין הכאב הנפשי לכאב הפיסי. לעשות את הצלקת הגדולה ביותר
בשני המובנים- הצלקת הסופית.

העור נחתך לאט לאט... השנייה נמשכת כמו הנצח והכאב הפיסי גדול,
גם הכאב הנפשי גדול אך הוא יוצא החוצה עם הדם, מטהר את הגוף.
תנזל תנזל...
זאת כמות הכאב הנפשי שלי? כל זה?
תנזל תנזל...
שכל הכאב יצא!
תנזל תנזל...
אחרי הכל בסוף מחכה לנו עולם יותר יפה.
או שלא? מאוחר מידי לחשוב על זה.
הכאב הנפשי כולו יצא החוצה.
הכאב הפיסי כבר לא משפיע.
הגוף מטוהר...
עכשיו נשאר לחכות שמישהו יראה את הגופה, יביא אותה לקבורה.
ואז נראה אם באמת יש משהו בעולם הבא.