[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג. דניאל
/
ברוטשילד תקחי שמאלה

"ברוטשילד תקחי שמאלה,אחרי הרמזור שוב שמאלה,זה הבית
הראשון,קומה שניה".
את ההוראות קיבלתי בהכנעה,שותקת ומהרהרת בליבי מה צופן הבית
הזה,שכל כך רציתי להיות מוזמנת אליו. במבט לאחור הייתי צריכה
לדעת מה יהיה.בדיוק מה יהיה.


היא פתחה את הדלת,מקולחת,שיערה עדיין נוטף,כמוחה על כך שלא
סיימו לנגבו,והיא מחייכת "תיכנסי"... ריחה כריח תינוק לאחר
מקלחת,מבושמת ונינוחה.אני במתח.
עוברת שעה,ועוד אחת,ואנחנו מקשיבות לטורי איימוס שוב ושוב,אותו
שיר של אונס,אותה מנגינה ואני חסרת סבלנות והיא מבקשת שוב ושוב
ושוב...
ופתאום על הספה,מנסה למזוג לה משהו לשתות,והיא מושכת אותי והיא
יפה,ויש לה ריח טוב וחיוך כל כך יפה...ואיך לא ראיתי קודם...

הולכות על שפת הים,זרועה משולבת בשלי,ושתיקה.אין רואה,ואנחנו
מתנשקות באיטיות,הלומות טבע ונוף וסמים ואלכוהול ומין,הרבה
מין.ועוברות למים העמוקים,הירוקים,כל כך עמוק כאן והיא
מפחדת.חיוך,ואני שוחה עוד יותר עמוק  "נראה אם תשיגי אותי..",
ואז הסלעים שפצעו את רגלינו כשרצינו לחזור,והערב המלטף ליד
המדורה הקטנה שהדלקנו,רק שתינו...
אני רוצה לכתוב שיר,והיא נותנת לי עוד ועוד ועוד,הגוף דואב
מלהיות בתוכה והשמיים הם היחידים ששומעים את צעקותי...נרדמת
בעונג.

מכשפת אותי עם הצורך הזה של לגעת.אוחזת בזרועי ומושכת "את לא
צריכה לשירותים?"...ופתאום  אנחנו בתא הקטן,קטן מדי בשביל שני
אנשים,ולה לא איכפת והיא מושכת את מכנסיי,ופורמת את כפתורי
החולצה...וכבר נכנסות עוד בנות לשירותים ואני מחניקה את צעקות
העונג...שלא יזהו אותי,שלא יתפסו אותי,שלא ידברו
עלי...שלא...וזרמי עונג מהרגליים ועד הראש...והיא מרוצה
ומחייכת את החיוך היפה הזה שלה.

"את לא מבינה שאני לא רוצה,אני לא אוהבת לאכול כאן!"..צועקת
והיא נעלבת ורצה ממני.
ואני,עוד לפני שסיימתי משפט כבר מתחרטת,ואיפה היא ,לאן היא
נעלמה,ומה אני אעשה עכשיו,והיא הולכת ממני.ומתקשרת,והיא לא
עונה לי.רגשות חמלה הופכים לכעס הופכים לחוסר אונים הופכים
לדאגה.והיא איננה. מוצאת אותה אחר כך בבית ההורים,פגועה.

משמרת לילה,מתחיל להיות קריר ואני משועממת,הלילה לא עובר
ומחשבות רצות בסרט נע ממנה אלי חזרה אליה.ופתאום היא על הקו
"תצאי,יש לך הפתעה"..והיא שם,באמצע הלילה רק בשבילי.ושוב לוקחת
אותי לחדרים שונים ומשונים בעבודה,שטיחים מקיר לקיר,לוח של
הדרכה,הרבה אורות,והיא מכבה ומהסה אותי,שלא אתנגד,שלא אגיד
מילה,שלא אהרוס את הרגע,שאכנע לה.שוב.ואני נכנעת.

חרכי אור דרך התריס במטבח,אנחנו קמות כמעט ביחד,תמיד היה לה
קשה לישון אצלי,"יותר מדי רעש יש כאן,אוף..." מחייכת לעצמי,יש
דברים שלא ישתנו לעולם.מכינה קפה,ושתינו רוצות רק עוד כרבול
אחד קטן לפני שהולכים לעבודה.ועצלות נעימה פושטת באיברים "אולי
נשאר בבית?" ואז מחליטות שעל שתינו נפלה שפעת קשה ומודיעות
במקביל ש"לא אצליח להגיע היום לעבודה לצערי" .... סוגרת את
התריס.

מבשלת לה.היא רזה,כמעט ולא מוצאת טעם בלאכול,מתביישת לאכול ליד
מי שהיא אוהבת.מצחיקה שכזו.ואני מנסה להאכיל אותה והיא מנסה
לאכול כדי שלא אכעס, וכל כך פתטי הנסיון הזה של לגרום לה
להעלות עוד כמה גרמים במשקל...
אני רוחצת כלים והיא באה מאחור וחובקת את מתני. "ככה אני אוהבת
אותך" מחניפה לי ואני מוכנה להמשיך ולרחוץ את כל הכלים בעולם
רק שלא תלך,רק שלא תפסיק לחבק אותי.

פרידה.דמעות ומכתבים.שירים והבטחות.מציידת אותה באבנים שישמרו
עליה.אם לא יועיל לא יזיק.והיא נותנת לי ברווזון קטן לשים על
המחשב ,שיזכיר אותה.
אני מלווה אותה ואז הולכת,לא יכולה להפסיק להביט לאחור.והיא
בוכה ועוד שבועות אחר כך בוכה ומתקשרת וכותבת אי מייל ושולחת
מכתב ומבטיחה ומבטיחה ושואלת אם אני אוהבת,בטח שאני
אוהבת,ושירים שמזכירים,מקומות שהיינו,רק את המגע מתחילה
לשכוח.

עוד מעט היא חוזרת ואני כבר מאושרת ושום דבר לא יעצור
אותי.כמעט.
"סליחה שאני מפריעה לך,אבל זה ממש חשוב" ואני נבהלת,מה כבר
חשוב כל כך,למה שיחה כל כך בהולה,ומה יהיה.ולאט לאט מתרוקן
האוויר בריאות,ואגרוף חזק ניחת בבטן,מתכופפת.
היא ממשיכה להתנצל ומצטערת,כמה שהיא מצטערת והיא בעצם אוהבת רק
אותי ורע לה.רע לי.לא רוצה לשמוע או להקשיב,החדר מסתובב סביבי
וריח סופגניות מהולות בשמן אופף את נחירי ובא לי להקיא.נר
ראשון של חנוכה.קר לי .הרצפה מסתובבת,הרבה אנשים ואני רוצה כבר
ללכת מכאן,לברוח.מעצמי,ממנה,מהמראות שעוברים לי בראש
ודוקרים.רגליי מאובנות.מדליקה עוד סיגריה ובעצם לא רוצה
בכלל.היא מתקשרת שוב "אל תנתקי",לא ,אני לא אנתק שיחה מניו
יורק,אבל אני גם לא רוצה לדבר איתה.והיא כואבת מאוד ואין לי מה
להגיד לה.
והתמונה שלה שוכבת איתו כואבת.כואבת מאוד.
אני נשרפת,אלוהים,אני נשרפת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם התחלתי עם
אחד, אתם מצפים
שאני אכתוב
עוד?


גרפומן הסלוגנים
לאחר שנשאל על
הסלוגנים הגסים
שלו


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/6/01 17:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג. דניאל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה