נדמה כאילו שכחתי הכל,
אך על דבר אחד אני יכולה לחשוב,
על כך
שאני כאן,
בבית שלי.
אני בטוחה כאן.
בחוץ - עולם קר ואכזר.
ילדים גוועים.
אנשים מתים.
שואה שנייה.
מצמרר.
ואנחנו כאן,
שאננים,
אמנם עם הצרות שלנו,
אבל בכל זאת, כל כך שאננים.
פרט לכמה "אגודות קטנות",
אני כאן, כשהורי בחוץ קורעים ת'...
כדי שאני אוכל להמשיך לחיות פה,
ומה אני עושה - יושבת וכותבת.
הכל כל כך חומרי
ואתה גם לא התקשרת
ואני כל כך אוהבת אותך
ומפחדת לאבד אותך,
מפחדת
מהפחד הזה,
מהלחץ הזה,
מפחדת שלא אצליח,
שלא אעשה את הבחירה הנכונה,
והעבודה הזו
וכל בוקר לריב איתה מחדש,
כל בוקר.
נשבר לי.
מעולם לא הייתי כך.
באופן כה פרדוקלסי,
אני מרגישה המון בבת אחת,
אבל
אעדיף להתמקד בך,
רק בך.
בחיוך שלך,
בגומות,
בעינים,
בחיבוק הכ"כ עוטף,
במה שאתה מקרין ומעביר לי.
אני מתגעגעת לצחוק שלך,
לקסם הכה מרגיע שאתה מביא עימך
כל פעם מחדש.
מעולם לא הרגשתי כך.
מאוהבת
בך
בכל פרט
הכי קטן
ועוד לא התקשרת
ולעולם לא ארצה לדבר עליך בזמן עבר.
דיברת על ייחוד.
אתה לא יודע כמה המילה הזו מאפיינת אותך.
אתה לא יודע המון.
אני יודעת שאני לא מספרת,
אבל אתה מוכרח להבין, מתוק,
אני לא רוצה לאבד אותך.
זה כאילו תמיד היית שם,
ואולי זו רק הרגשה?
אני מלאה היסוסים,
אני מודה,
מלאה ספקות, בלבול וחוסר וודאות לגבי כלום והכל, בו זמנית,
אבל בדבר אחד אני בטוחה -
מאוהבת בך.
מה לעשות,
היא לא שואלת אותך הרבה לפני שהיא חודרת לבפנים,
היא נכנסת לאט לאט,
בשקט,
ואז, בוקר אחד,
אתה מגלה,
לעזאזל,
אתה מאוהב
בו, בה,
באותו אדם,
אדם כה מיוחד,
שמוכן אתה פתאום לעשות הכל למענו,
העיקר שיחייך,
העיקר שיהיה שם.