הלקוח הסתובב שעה ארוכה בין מדפי החנות. מבטו נראה קפוא ומתוח.
הוא היה ביריון כרסתן שלבש גופיית מתאבקים לבנה ומכנסי בוקסר
שהיו קטנים עליו בכמה מידות.
פחדתי לגשת אליו ולהציע לו עזרה. היה לו מבט של רצח בעיניים.
לבסוף מצא את הדיסק בו חפץ וניגש אל הדלפק לשלם.
תחילה לא נרתעתי ממנו. אני מכירה טיפוסים כמוהו. גברים שהם
נקבות, בדיוק כמו בעלי לשעבר.
הוא הושיט לי את השטר, שכבר הספיק להתקמט תחת ידיו השומניות,
ואני לקחתי אותו בעדינות והעברתי במכשיר המיוחד.
המכשיר השמיע צפירה חדה ואחריה עוד מספר ציפצופים. נתקפתי
חרדה.
"אאאדוני... אני חוששת שהשטר שלך מזוייף..." סיננתי לעברו בקול
חלוש ויבש.
"סליחה?" הבחור התרעם
"אמרתי שהשטר שלך, אדוני, מזוייף." אמרתי עם קצת יותר ביטחון.
"אולי אדוני מעדיף לשלם בכרטיס אשראי או בצ'ק.."
"אני לא מאמין!" קטע אותי הביריון בצעקה ביריונית במיוחד
"חצופה קטנה! איך את מעיזה לקרוא לי רמאי!"
"אאני..."
"תיכף גם תאשימי אותי בגניבה" אמר תוך שהוא מכניס את הדיסק אל
כיס מכנסיו וחוטף ממני את השטר בגסות.
"אני לא מבין את האנשים במדינה הזו", הוא החל מדבר ממש מהר
ובצורה קולנית במיוחד, כזו שומעים רק בבתי הסוהר המקומיים.
"נותנים להם אצבע - והם דורשים מייד את כל כף היד עד למרפק!"
"חצופה שכמותך! אני אתלונן עלייך למנהל העבודה שלך שיפטר אותך
ויעיף אותך לעזאזל!" הוא המשיך והתרתח.
"אבל..."
"שום אבל ממך! אני אדאג שלא תעבדי יותר בשום מקום מפה ועד
אוזבקיסטן! ברור?"
הוא לא נתן לי להשלים את המשפט ומיד פתח בסדרת העלבות, צעקות
ויריקות חדשה.
"איך את מעיזה לקרוא לי רמאי? וגנב?!"
"אני לא...."
"תיכף תקראי לי גם רוצח וגמרנו!" הוא אמר תוך שהוא שולף אמ-16
מקוצר מתיק ההתעמלות שלו ויורה בי 2 כדורים לפני שהספקתי למצוא
להאשמות שלו מענה הולם.

המשך יבוא...