בין יער עבות, בבקתת עץ ישנה, נולדה לשני איכרים עניים נסיכה.
אז היא עוד לא ידעה שתהיה לנסיכה, וגם לא הוריה, כי מעטים
המקרים שבני האיכרים מתערבבים עם האצולה. קראו לה איזבלה, היא
נולדה אחרי שלושה אחים ולפני עוד שניים. המשפחה של איזבלה
הייתה גדולה מאוד, אבל הם גרו בבית מאוד קטן ומבודד משאר
האנשים הכפריים. לבית היו רק שני חדרים ומטבח, בחדר אחד גרו
ההורים, ובחדר השני גרו חלק מהאחים. איזבלה ושני האחים הקטנים
שלה גרו באסם. ודווקא היה יתרון בלגור בחוץ באסם כי תמיד שהיא
צחקה עם אחיה בלילה מאוחר, אף אחד לא שמע והעיר להם. מאז
שאיזבלה הייתה קטנה היה קשה למשפחה, מכל הבחינות. אבא של
איזבלה היה מאוד חולה וכל הזמן שכב במיטה, שתה ואכל ולכן לא
יכל היה לעזור בכלכלת הבית. אמא של איזבלה לעומת זאת, הייתה
מאוד עסוקה בלהאכיל את התרנגולות, לחלוב את הפרות ולסרק את
הסוסים, ובכלל לא היה לה זמן לאיזבלה שהייתה הבת היחידה שלה,
ומכורח היותה בת הייתה גם זקוקה ליותר תשומת לב מאחיה. ואיזבלה
לא הלכה לבית ספר, כי זה כלל לא היה נהוג במשפחות האיכרים ללכת
לבית הספר וללמוד, וגם אם היה זה נהוג, לא היה למשפחתה כסף
לבזבז על חינוך והם היו זקוקים לכל עזרה אפשרית בחווה. תפקידה
של איזבלה היה לטפל בערוגת הירקות, היא שתלה את הזרעים וטיפחה
את הגזרים, המלפפונים, העגבניות, הצנונים, החסות והפלפלים.
למרות שהיו הרבה סוגים של ירקות, זאת הייתה עבודה מאוד משעממת
בשביל איזבלה שאהבה יותר עבודות מאתגרות מאשר לנכש עשבים כל
היום ואחר כך להכין סלטים ומרק ירקות. היא שנאה את שיגרת חייה
- לקום מוקדם בבוקר, לעבוד, לאכול, להמשיך לעבוד לאכול ולישון
עד הבוקר הבא, כה בודדה הייתה שלפעמים דיברה אל הירקות וסיפרה
להם על המועקה היושבת בליבה ואיך הייתה מוכנה לעשות כל כך הרבה
בשביל לצאת מהחווה, והירקות רק טמנו חלציהם באדמה והקשיבו.
ואיזבלה העבירה את חייה באומללות שנראה שלא תיגמר לעולם, וכל
יום רק חשבה על היום שאחריו ואיך הזמן יעבור ואולי דברים ישתנו
קצת. ומה עשו האחים של איזבלה? שני אחיה הגדולים נסעו לעיר כל
בוקר למכור את התוצרת החקלאית האורגנית בשוק, ושני האחים
הצעירים דאגו לניקיון הבית ולטיפול באבא החולה. ככה נמשכו חייה
של איזבלה, ישרים וממוחזרים כמו שורת עצים בצדי הכביש. מוכנה
הייתה כבר שתמשיך לבלות כך עד שארית ימיה, עם שינויים קלים כמו
חתונה לאיכר חרוץ ומעבר לטיפול בחיות המשק. אבל יום אחד משהו
השתנה. היא הייתה אז בת שבע עשרה שנים, בשיא בשלותה, מנכשת את
העשבים מהקרקע הבוצית כשבמוחה חולפות מחשבות על לימודים,
שווקים עגלות מפוארות וצפיפות מחניקה, והנה מתעופף לו ברוח
כרוז. היא נטלה את הכרוז בשתי ידיה, ורצה איתו אל אביה בכדי
שיאמר לה מה רשום בו, כי רק האבא שבילה את חייו בתנוחה מאוזנת
ידע קרוא ומעט כתוב.
"ממם... זה רשום  באותיות חצר המלוכה, הביטי איך ה'מם'
מסולסלת, רואה?" איזבלה הביטה והנהנה בראשה בחוסר סבלנות, מחכה
כבר לשמוע על הכתוב. "רשום כאן שבעוד שבוע ימים בדיוק יתקיים
נשף בארמון המלך, ובנשף יבחר לו הנסיך בחורה מתאימה שתהה
לנסיכה".ואוו, חשבה איזבלה, זה חייב להיות סימן למשהו, הרי אני
חייה כאן שבע עשרה שנה ולעולם לא ראיתי עדות לחיים מחוץ לכפר.
אני אלך וארשים את הנסיך כדי שהוא ייבחר בי לנסיכתו, וכך אצליח
לברוח מהאומללות המציפה את ימיי ולילותיי. תכניתה של איזבלה
הייתה פשוטה ומבטיחה - היא תתפור לעצמה את השמלה היפה מכל,
תעצב את שערה בתסרוקת המתוחכמת ביותר ותסגל לעצמה מנהגים
סנוביים מלוכניים וכך תהה כמעט כבר לנסיכה ותשתלב בנוף
המכובדים והמכובדות.כדי לממש את התוכנית, ראשית כל היא הלכה
לבקש רשות מאמא (שכן כיוון שאביה היה חולני, לא הייתה לו השפעה
בקבלת ההחלטות של המשפחה) בתחנונים ובמירורים רבים ובסייגים
מצד האם, הצליחה לבסוף לשכנעה שהיא תעזוב עוד בבוקר הנשף
ותחזור עוד באותו הלילה בליווי אחיה הגדול. כדי לתפור לעצמה
שמלה נטלה איזבלה את מפת השולחן הלבנה ואת הוילון הורוד שהסתיר
את החלון במטבח ושילבה ביניהם עם תוספות של חרוזים שהכינה
מפירות יבשים. כך דמיינה לעצמה את שמלות המלוכה. התסרוקת
שהכינה בשערה עוד ערב לפני הנשף (ממילא לא התכוונה לישון בלילה
מרוב התרגשות שהציפה אותה) הייתה עשר צמות ששזרה אמא שלה
(בבילוי נדיר וחד פעמי שהסכימה להקדיש לבתה לרגל הנשף) שחוברו
בעזרת ענפים דקיקים שבדקיקים. כך נראתה נסיכת הכפר ערב נסיעתה
לחצר המלוכה. באשר למנהגים ולכללי הנימוסים שרצתה לסגל לעצמה -
היא פשוט החליטה לשתוק ולחייך כל מהלך הערב, וכשיפנו אליה היא
תאמר "אכן" במקום "כן" ו"סבורתני" במקום "אני חושבת". לעולם
עוד לא יחשבוני לנערת כפר פשוטה, חשבה בליבה איזבלה.
חלפו להן מספר שעות של חוסר שינה ודפיקות לב רועמות, והגיע יום
הנשף. עם ראשון ציוצי הציפורים, נפרדה איזבלה מכל משפחתה למעט
אחיה הגדול שנגזר עליו להוביל ולהחזיר אותה מהנשף. הם החלו
לרכב לכיוון צפון בעגלה רתומה לסוס הבריא והיפה ביותר שהצליחו
למצוא בחווה (למעשה היה זה סוס רזה וזקן, אך הוא היה עדיף על
הסוס האחר שחלה זה מכבר בגרדת נוראה). העגלה הייתה עשויה קורות
עץ מחוברים זה לזה במסמרים חלודים, וכיוון שהייתה פתוחה לרווחה
משני צדיה, כל מהלך הנסיעה השפריצו הגלגלים בוץ על שמלת
איזבלה. הם הגיעו לעיר הממלכה בשעת צהרים מאוחרת, וכשירדה
איזבלה מהעגלה הבחינה שכל החלק התחתון של השמלה היה מכוסה
כתמים כתמים של בוץ קשה. איך אצליח להרשים את הנסיך? חשבה
לעצמה, ועפעפיה כבר החלו לאגור בתוכם דמעות המחכות בדאגה
להתפרץ החוצה. לפתע החלה רוח חזקה נושבת מכיוון מערב, רוח כה
חזקה שכמעט הצליחה להעיף את העגלה מזרחה. למזלה של איזבלה
העגלה נשארה רתומה לסוס וצמודה לקרקע, אך שערה השזור צמות
בצמוד לקרקפת התפרע לגמרי, וכל אחת מעשר צמותיה התבלגנה לכיוון
אחר. "זהו" חשבה לעצמה, "רק הגעתי לעיר, וכל יופיי חרב לו. אין
כל סיכוי שאהיה לנסיכה היום". ותחת עפעפיה הצטברו עוד ועוד
דמעות המשתוקקות לפרוץ, וגם דמעות של עצב אחר בכלל, של עצב
שהביאה איתה מהבית. ואיזבלה החלה צועדת ברחביי הממלכה, סמוקה
כורד אדום, היא צעדה וצעדה עד שהגיעה שעת ערב - שעת הנשף. היא
החליטה להשתתף בחגיגה, למרות מראיה  המבורדק מאוד, "אני פשוט
אשמור על נימוסים מאופקים. אולי כך בכל זאת אעשה רושם מלכותי".
וככה - מלוכלכת מבוץ, פרועת שיער ואדומה כורד צעדה איזבלה
במדרגות הארמון. היא עלתה מדרגה מדרגה, כאשר כל פעם שעלתה
מדרגה אחת, היא ספרה "אחת - שתיים" עד שטיפסה על השנייה.
כוונתה הייתה להראות עקבית, רגועה ומכובדת. כשנכנסה בדלת
הארמון, הביט עליה הסדרן כמו שמביטים בחדר לא מסודר - מעט כעס,
מעט פליאה, אך בכל זאת היה הבלגן שונה ומעניין והסדרן חייך
לרווחה. היא נכנסה לאולם ענק, נוצץ, שהואר בחמש נברשות קריסטל
שקופות. הרצפה הייתה מכוסה בשטיחים אדומים מקושטים בפרחים,
ובכל אחת מהפינות עמד לו עציץ באגרטל מחרסינה סינית ופסל
משוריין של חייל עם כידון. בצמוד לקיר הימני עמד שולחן ארוך,
שהונחו עליו עשרות צלחות מלאות במטעמים שונים שאיזבלה לא ראתה
והריחה מימיה. הקיר הקדמי היה עשוי כולו חלונות ענק, שכל חלון
היה מורכב מריבועים ריבועים המפורדים זה מזה מברזל מצופה זהב.
בצמוד לקיר השמאלי ישבו כל האורחים, ובמרכז האולם, קרוב
לחלונות, התנגנה לה תזמורת שלמה, פסנתר, כינורות, נבל, חצוצרות
ועוד כלים מוזרים שאיזבלה בכלל לא ידעה איזה צליל הם משמיעים.
היא התקדמה אט אט לעבר רחבת הריקודים שבמרכז האולם, היא הרגישה
מוזר - כל כך הרבה רעש היה סביבה, מוזיקה דיבורים וצחוקים של
מאות אנשים, שמלות בצבעים שראתה עד עכשיו רק בפרחים ובפרפרים,
והנסיך. הנסיך שעמד לו שעון על כיסא, בחליפה לבנה מעוטרת חוטי
זהב, וחגורת עור שחורה, מדבר עם נשים מהודרות בנוצות טווס
(איזבלה מעולם לא חשבה שיאה זה לחטוף כך נוצות של טווס שהיו כל
כך יפות ביחד כשהן פרוסות על זנבו) ומחייך מדי פעם לעוברים
ולשבים. עם כל מנגינה שנתחלפה לה, היא הרגישה יותר ויותר שונה
ולא שייכת לכל המתרחש סביבה, וגם הסביבה הרגישה את הנערה
המשונה שהסתובבה לה בחוצפתה בשמלת אדמה ותסרוקת פרועה. אבל היא
רצתה להתקרב לנסיך, שיחייך אליה, שיאחוז בידה - שירקוד רק
איתה. אבל הוא היה מוקף בכל כך הרבה נשים דברניות וצחקניות,
שאפילו הנימוסים שחשבה שיהיו לטובתה כבר לא כל כך שווים עכשיו,
ולאיזבלה נותר רק להתיישב בצד ולהתבונן בעצב. והעצב גבר כמו
החשק להתקרב לנסיך היפה, ושוב החלו להצטבר דמעות בעפעפיה,
שהפעם הגיעו בגלל הרבה יותר סיבות. "אפסו הסיכויים" חשבה
לעצמה, והדמעות החלו פורצות בשטף מעפעפיה החוצה אל עיניה ומטה
אל לחייה האדומות. היא הרכינה ראשה מטה והחלה בוכה ובוכה בלי
הרף. לפתע שמעה במעומעם קול הקורא לה: "יפתי, מדוע את בוכה?"
היא הביטה מעלה וראתה את פרצופו של הסדרן. עד עכשיו לא שמה לב
כמה נאה היה, כמה חיוכו היה שלו ומכוון רק לה. הוא התיישב
לידה, ואחרי שכנועים רבים, ודמעות שזלגו להן, החלה איזבלה
מספרת לסדרן מדוע בכתה. היא סיפרה לו על החווה, על הבדידות
שלה, על אמא שלה שלא מקדישה לה זמן, על הירקות ועל הנסיעה
לעיר. והסדרן - הוא הקשיב, לפעמים מנחם, לפעמים מזיל דמעה
ולפעמים צוחק (כי למרות שבכתה איזבלה אין ספק שהדברים לא היו
כל כך נוראיים ואפילו קצת מצחיקים לפעמים) וכשסיימה לדבר, הוא
נשק לה על המצח ואמר לה - "את משונה ויפה כל כך, שאני רוצה
להביט בך כל הזמן. אני יודע שאת רוצה להיות נסיכה, אבל האם
תסכימי להיות נסיכה שלי?". איזבלה לא ידעה מה לומר, זה היה
הדבר המרגש ביותר שאמרו לה אי פעם. היא פשוט חייכה, ואחזה בידו
של הסדרן. ומאותו היום, השתנו חייה של איזבלה - היא נשארה בעיר
והתחתנה עם הסדרן. יחד הם חיו להם חיים מאושרים, היה להם בית
יפה, שלושה ילדים והנסיכה לא בכתה עוד לעולם.