- מתוך סיפורי צפרירה -

איך שאני מתרווחת לי בנוחות מול המרדים הלאומי, מגיע צלצול
שמקפיץ אותי. אני מסתכלת על השעון. בשעה כזו חשובה מצלצל או
מטורף או... היד שלי קצת רועדת כשאני מרימה את האפרכסת
"הלו?"
מהצד השני אני שומעת את קולה של צפרירה. בא לי לחנוק אותה, אבל
אני מכניסה קצת סוכר מתחת ללשון שלי.
"כן יקירה..."
"תשמעי," ואני שומעת את הלחץ בקולה. "אני צריכה עזרה."
אני מזדקפת. חושבת תודה לאל, מדליקה סיגריה. הולכת לשים את
הקומקום על האש.
"כן מה קרה?"
"אל תשאלי." נו אתם מכירים את הביטוי שמשמעותו תשאלי, תשאלי
כבר, אני מתה לספר לך.
"נו, אני חסרת סבלנות "מה קרה?"
"תאמיני לי כבר שאלתי את כולם. רק את יכולה לעזור לי. ושלא
תגידי שלא, אני מכירה אותך "
בא לי לשאול את צפרירה אם התחילה לשתות או שהיא תחת השפעה. אבל
אני מתאפקת.
"נו...," זה כל מה שאני יכולה להגיד.
"אז אני צריכה עזרה." טוב, את זה כבר שמעתי קודם.
"איזו עזרה את צריכה חמודונת שלי?" אני עדיין נוטפת דבש. עיניי
במסך המרצד אני מפסידה פה את העיקר והיא צריכה עזרה....
"אני צריכה ציוד לתינוקות."

עכשיו אתם צריכים לראות אותי עומדת ליד הקומקום שמתחיל לרתוח.
כמו מטומטמת עם הפה קצת פעור, עיני קרועות לרווחה, הלשון
דבוקה... אני מתחילה לגמגם כמו איזה מפגרת "ציוד לתינוקות? למה
...מה ...קרה?"
תודה לאל שעכשיו יש פרסומות ואני גם מסוגלת להקשיב כי עכשיו בא
השיטפון בצרורות אבל אני אחסוך לכם את כל הסיפור אתן לכם רק את
הכותרות.

יעלי, זו החדשה. התחילה לעבוד אצל צפרירה במשרד כעוזרת מדפיסה
ראשית, לא ידעו שהיא בהריון אבל היא כן. לא נורא, נכון. אבל
היא באה ממשפחה הרוסה. טוב יש עוד הרבה כאלה. והיא עכשיו בחדר
לידה עם צירים מוקדמים בחודש שביעי או שמיני. אוי, לא נעים
אפילו מפחיד אבל עד כאן לא נורא. אבל... וכאן מגיע העיקר: אין
לה אגורה שחוקה כי אימא שלה עזבה את הבית לפני שנתיים ונסעה עם
מישהו לארה"ב ולא שמעו ממנה כבר המון זמן; ואבא שלה לא עובד כי
הוא בדיכאון שאשתו עזבה אותו; והבעל שלה הוא תייר מאנגליה
נוצרי, שגם כן לא עובד ואין להם גרוש על התחת כי לא מגיעות לו
זכויות של עולה חדש, ובטח בעוד יומיים תחזור הביתה ובבית אין
לה כלום מוכן לתינוק וגם אין לה כסף לקנות כלום ואני, צפרירה
רוצה לעזור לה וצריכה למצוא פתרון.

הבנתם את זה...
זה הכל?
"אוי ויי." אני אומרת לעצמי כשאני סוגרת את הטלפון והולכת
ולוחצת על וי.סי.אר. טוב בעיה אחת פתרתי. אבל איפה אמצא בשעה
כזו ציוד לתינוקות? נכון יש לי עוד יומיים אבל בכל זאת אם אין,
שום יומיים לא יעזרו.

אז, אני עוברת במחשבה שלי על כל החברות שלי - ריין דיטו. כלומר
כולן או סגרו את הבאסטה או שבתהליכי הרחבת משפחה כלומר נאדה.
טוב מי עוד בא בחשבון? בעבודה שלי, הצחקתי אותי, טוב. השכנות
שלי. נראה, בבית שלי 16 משפחות. מתוכן קומה א' כולם זקנים -
ירדו מהפרק. קומה ב' רובם דיירים מתחלפים, צעירים או סטודנטים
ירדו. קומה ג' זה אני ועוד שסגרו את הבאסטה ובקומה ד' נייט, רק
עולים חדשים, בלי תינוקות כבר.  אבל אז אני שוב יורדת לקומה
א'. רגע אולי אימא-של-בלה יכולה לעזור?
שוב מסתכלת על השעון.
מה יש לי להפסיד?

לובשת את החלוק על השורטס שלי - לא נעים אימא-של-בלה, אישה
דתייה. מקפצת שתיים שתיים. עומדת ליד הדלת מאזינה. שקט. אבל
תמיד יש שם שקט מאז שבלה נפטרה...
דופקת בשקט. אין תשובה.
עומדת לחזור על עקבותיי כשהדלת נפתחת כמו חריץ, שזה כמו שהיה
תמיד.
"אוי מזמן לא ראיתי אותך, בואי תכנסי."
אני קצת מתביישת כי באמת מזמן לא ביקרתי אצל אימא-של-בלה, אבל
נכנסת. הבית כמו תמיד ריק. מה זה ריק? כמו אצל משפחה שרק עברה
לגור ועוד לא הביאו לה את הרהיטים. טוב יש כמה כסאות ויש ארון
ספרים ענק שמכסה את כל הקיר עם כתבי קודש. אתם יודעים כאלה
אדומים עם אותיות זהב. אין טלוויזיה, חס וחלילה, ואין אף תמונה
על הקירות הלבנים פרט כמובן לתמונה של בלה מוגדלת במסגרת
שחורה. בלה כשהייתה בת עשר אבל נראת כמו בת חמש עם סרטים
ורודים בשיער דליל. אני מחפשת את הבעל - חיים, לא בבית. טוב,
עוד יותר טוב.

במטבח על השולחן ספר פתוח, בטח צאנה וראנה או משהו כזה, וכוס
תה - חצי כוס תה עם לימון.
"תשבי, רוצה כוס תה?"
"לא תודה." אני אומרת למרות שזה לא נימוסי. אני שותה תה רק
כשיש לי דלקת גרון אבל את זה אני לא אומרת לה.
"אני צריכה איזו עזרה ממך... אם תוכלי..."
"בשבילך"... מרים מחייכת בפעם הראשונה - "מה שתרצי."
אני מספרת לה בקיצור את מה שאני צריכה ומרים שוב מחייכת.
"טוב תגידי לי עוד פעם כל מה שאת צריכה..."
אני קצת מבולבלת לא יודעת בדיוק.
"חכי."
אני מחייגת מהנייד שלי שמזל שלקחתי אותו אתי.
"תגידי לי בדיוק מה צריך, טוב?"
וצפרירה, לא שואלת למה ואיך כאילו שהיא יודעת כבר שאני אצליח
ומכתיבה לי "מיטת תינוק...."

אימא-של-בלה מאזינה לי כשאני חוזרת על הרשימה בקול רם וכותבת
הכל בכתב יד עגול וילדותי במחברת שהיא שולפת מהמגרה של השולחן.
אתם זוכרים כאלה שולחנות שהיו פעם, שיש עליו שכבות צבע לפי
האופנה. פעם היה ורוד ופעם חום ועכשיו לבן מתקלף.

אבל איך שאני סוגרת את הנייד מעירה אימא-של-בלה, "לא אמרת לי
היכן גרה הבחורה הזו שלך, במצוקה"
טוב אני שוב מחייגת ומקבלת את הכתובת. אור יהודה. "כן, והכתובת
המדויקת?" שואלת אימא-של-בלה. אני חוזרת על השאלה ומכתיבה את
התשובה.
"תשאלי אותה מתי הלידה ," אומרת אימא-של-בלה ואני שוב חוזרת על
השאלה. "היא כבר יולדת עכשיו." צועקת לי צפרירה וברקע אני
שומעת את הצעקות.
.

אימא-של-בלה מסתכלת ברשימה ואומרת לי, "טוב ילדה שלי. לכי
עכשיו הביתה ונראה מה אוכל לעשות."
אני עולה לאט לאט במדרגות. מתיישבת מול המרקע אבל לא רואה מה
שקורה שם. מזל שהפעלתי את הוי.סי.אר בזמן.
שותה עוד שתי כוסות קפה ומעשנת שלוש סיגריות שזה בערך כמה חצי
שעה? 40 דקות מקסימום, כשאני שומעת נקישה כזו קלה בדלת.
אני פותחת לרווחה. אימא-של-בלה עומדת מחייכת.
"אין לך מה לדאוג הכל מסודר. רק תודיעי לי יום לפני שתלך הביתה
ואז הכל יגיע אליה הביתה בטנדר. גם אותו כבר ארגנתי."
אתם הייתם מרגישים יותר מטומטמת ממני? אימא-של-בלה עומדת בדלת
ומספרת לי שהזיזה הרים וגבעות שלא צפרירה ולא אני לא הצלחנו
וסתם עומדת בדלת.

"בואי היכנסי" אני אומרת. "בואי ספרי לי איך עשית את זה."
אימא-של-בלה אומרת, "לא תודה" אבל נכנסת. "בית יפה יש לך." היא
מעירה. "אני רואה שהחלפת את הריפוד בחדש וקנית לך כורסה חדשה
יפה." אין שום טרוניה בקולה אבל אני לא מרגישה כל כך נוח. מזמן
כבר לא הזמנתי אותה אלי. אתם יודעים כמה שאני עסוקה.

"תראי בסך הכל צלצלתי לגמילות, שאני חברה שם וסיפרתי להם והם
אצלם יש כבר כל הרשימה. הם בטח גם יוסיפו דברים ששכחת לציין
כמו חיתולים, בקבוקים, קרם לפטמה ואם זה יהיה בן זכר הם גם
יערכו את הברית." כך בשלווה כזו שהורגת אותי.
טוב נמאס לי להיות המומה, "אבל בכל זאת איך עשית את זה?"
אימא-של-בלה נאנחת אנחה כזו שבאה מפנים, ומלטפת את הריפוד על
הספה החדשה שלי. אתם יודעים אלקנטרה. את זוכרת את בלה שלי
זיכרונה לברכה, ילדה זכה ורכה. כשהיא מתה חשך עלי עולמי אבל את
בטח זוכרת הכל.

איך אפשר לשכוח דבר כזה. את השיעול התמידי של הילדה הצנומה, את
בלוני החמצן, את האשפוזים האין סופיים, את הדלקת ריאות
האחרונה, את ההלוויה שבה השתתפו כל צוות מחלקת ילדים, את השבעה
העגומה...
כן אני חושבת בלבי , אני זוכרת. גם את התמוטטות העצבים של
מרים, אוי כמה טוב שאני זוכרת.

הרי אני לקחתי אותה בוקר אחד כשראיתי אותה עומדת במדרגות
ומספרת לכל מי שירד במדרגות שאין לה יותר סיפוק מיני כי הבעל
לא מצליח לספק אותה ושזה לא בריא ליחסים בין בעל ואשתו. מיד
ראיתי שיש כאן התפרצות של איזו הפרעה נפשית. אל תשאלו אותי איך
ולמה, אבל אני אגיד לכם. אישה דתייה מבית דתי עם בעל עוד יותר
דתי שכל בוקר הולך עם התפילין שלו מתחת ליד, פשוט לא מדברת
ככה, אפילו אחרי שהבת שלה מתה. אז אני הכנסתי אותה למכונית
ובמקום לנסוע לעבודה נסעתי ישר לגהה. חשבתי שיגידו לי שאני לא
בסדר ושאין לי שום זכות, אני יודעת. אבל אחר כך סיפר לי הרופא
שהייתה על גבול של התאבדות וטוב שהזדרזתי. כן התקף פסיכוטי.
מצב לא שכיח, אבל ידוע במצבים שכאלה.

איך אפשר לשכוח את כל זה.
כן, אני זוכרת. מסתכלת בפניה של מרים וזוכרת גם את הביקורים
שלי ושל כל דיירי הבית המשותף. שוב שיגעון שלי שהתעורר כשרחל
מהקומה הרביעית, זו שכבר עזבה מזמן ועברה לגור בכוכב, באה
לשאול אותי אם כדאי ללכת לבקר. בטח שאמרתי לא כדאי- חובה.
ארגנתי אז תורנות ביקורים. כל השכנים בבית הלכו, לפי התור. עם
אוכל כשר של הבד"ץ או משהו כזה, כן גם את זה אני זוכרת. כן
ואני גם זוכרת את הבעל במכונית הפיאסטה הכחולה שנת 70 חוזר
מהעבודה לבית ריק. עומד ודופק סוכה כשאשתו בבית חולים כאילו לא
קרה כלום, ורק מניד בראשו הכל בידי שמים...

אבל מה הקשר בין זה ובין זה?
"אז אחרי שחזרתי לעצמי," אומרת אימא-של-בלה, הבנתי שהחיים
חייבים להמשך ושצריך לעשות משהו. את יודעת שאין לי מקצוע. כל
ימי חשבתי שהכי חשוב להיות אימא טובה. אז בהתחלה הלכתי לקבוצות
של גהה. ואחר כך, התחלתי לחפש עבודה אבל מי ייקח משוגעת כמוני?
אחרי שנה וקצת, החלטתי שמספיק. אז התחלתי להתנדב בבית הכנסת.
את יודעת לעזור לנשים אחרי לידה, להיות על ידי תינוקות, לאבחן
בנשיקה את המחלה הנוראית הזו.
אחר כך זה כבר לא הספיק אז היום אני מתנדבת בגמילות. עוזרת
לאסוף ציוד לאמהות שאין להם. כמו הילדה הזו שלך יעלי, וגם
מבקרת אצל אלמנות טריות. את יודעת...
בא לי לנשק את מרים אבל אני מתאפקת.

אני מלווה אותה הביתה את כל שלוש הקומות. היא כבר לא צעירה
מרים. ואני עוזרת לה לרדת במדרגות לאט לאט, כי לעלות תמיד יותר
קל מאשר לרדת.
עדיין קשה לי לקרוא לה מרים. אם לא שמתם לב בשבילי תמיד תהיה
אימא-של-בלה. גם אם בלה כבר איננה מזמן.

כמובן שהיינו בברית.
היה צנוע. רק מניין ועוד קצת. מרים לא רצתה לבוא אבל לקחתי
אותה אתי. אני יודעת שקשה לה לראות תינוקות וכל זה. אבל אחרי
שנשקה-טעמה את הרך הנולד בנימין או בקיצור בני, נרגעה. הב' היא
לכבודה של בלה אמרה יעלי ואני כל כך שמחתי, כי גם מרים שמעה
והייתם צריכים לראות את החיוך על פניה. מה אגיד לכם, שווה.
ואגיד לכם עוד משהו. למרות שאני לא דתייה, אני שמחה שיש עוד
אנשים כמו אימא של בלה בעולם. נכון?