יושבת על המיטה בחדר.
קוראת את המכתב.
המכתב שהגיע מחול... עם תמונות של הילדים שלה.
כן הם גדלים.
עוד אמרנו פעם שכשאני אגדל אני אטפל בילדים שלה כמו שהיא טיפלה
בי. אמרנו את זה לפני שידענו שהיא טטוס לשם ותגור שם רחוק.
תמיד אומרת כמה שהיא רוצה שאהיה שם אתה.
אם אני אוכל לבוא אליה באחד החופשים, או שפשוט אבוא לגור שם
איתה.
כן למה לא? ...בטח.
היא שאלה מה שלומי.
מה אני יכולה לענות לזה?
היא איכשהו יודעת תמיד גם כשאני לא אומרת לה.
היא כתבה שהיא רואה שהשתניתי ושמחה שהשתניתי ושזה היה צריך כבר
ליקרות ממזמן... ושהעיתוי שלי התאחר.
היא דיברה עם אמא לא מזמן כשלא הייתי בבית. אמרה שאמא מודאגת
מימני, אז אמרה לאמא לא לדאוג ולעזוב אותי לנפשי.
בינתיים אני צוחקת מהמילים האלה.
היא כועסת עלי שאני לא משחררת.
לא משנה את מה.
ולפעמים זה לא בשליטה שלנו.
כבר שחררתי את הרוב. היא לא מאמינה לי. שלא תאמין.
אצלה כולם בסדר.
החיים שלה מאורגנים סך הכל.
יש לה בעל, ילדים, בית. נחמד.
יש לה בנוסף לכל רעיונות מלא יודעת איפה.
היא רוצה להכיר אותי למישהוא.
טוב.
לא יודעת אם אני מוכנה עדיין.
"מה זאת אומרת לא מוכנבה עדיין!" זה מה שהיא היתה אומרת לי.
וכבר אמרה כשדיברנו בטלפון.
איכשהו בסוף היא תמיד צודקת. לכן לקחתי על עצמי להקשיב לה
ולעשות את מה שהיא אומרת.
בסוף זה יהיה נכון.
אז סגרתי את המיכתב...
התקשרתי אליה... אמרתי לה שאני מוכנה.
ואני מבטיחה לעצמי לשחרר.
בנתיים אחכה עד שדברים יקרו.
ובנוסף צריך להמשיך בלעשות קצת עבודה עצמית.
נתחיל בלשמוע את הדיסק שלא שמעתי הרבה מאוד זמן מאז.
שכחתי שאהבתי אותו. |