האם אי פעם הגעתם לנקודה בחיים שלכם, שאמרתם מספיק?
אני הגעתי, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. אני וענבל
מהכיתה השכנה היינו חברים, לא הרבה זמן, ועוד ילדים אפשר לומר
בני 15 מהחטיבה, למעשה אם זכור לי החברים הם אלה שדחפו אותי
מלכתחילה להיות חבר שלה.
אני זוכר איך בהססנות החלקתי את היד שלי לתחתונים שלה. איך היא
רעדה בהסכמה. זה היה הריגוש הראשון שלי ואני חושב שהאחרון.
אחרי שבגדה בי כמה פעמים נאלצתי להעביר אותה הלאה. לסמן אותה
ברקורד שרק התחיל אז, להמשיך הלאה בחיפוש אחר אהבה.
ואז מצאתי, מצאתי את האהבה הראשונה שלי, בחורה תמימה למראה
קטנטנה וחמודה, הקליק בנינו היה כמעט מייד, אני זוכר שישבה
אצלי בבית מהססת אם לנשק אותי או לתת לי לנשק אותה, האמנם
הייתי אז בן 16 אבל התשוקה שלי אליה הייתה בילתי ניתנת לשליטה
.

אחרי שנישקתי אותה והקרח נשבר, הזמן עבר חודש אחרי חודש, ואני
מוצא את עצמי מפתח ומתפתח איתה לאורך השנתיים שבאו אחרי הפגישה
שלנו.
שנתיים שלמים נתתי מהחיים שלי בשביל להיות לצידה.
אחרי הפרידה שלנו הדיכאון היה כל כך עמוק עד שהייתי שוכב במיטה
ימים ולילות מביט לתקרה ושואל למה.
היא הייתה הראשונה שלי, אם אני חושב על זה לעומק היא הייתה
הראשונה שלי בהכל, באהבה, בסקס, במין אוראלי, למעשה בהכל. אני
לא חושב שאשכח אותה אי פעם.
הזמן עבר הדיכאון שחשבתי ששכח עם הזמן פשוט נרדם איפה שהוא
עמוק בתוך החור שהיא השאירה אצלי בלב וסתם כל רגש אפשרי שיכול
לעבור.
האדישות הייתה ללא גבולות כמעט אין סופית, רק אותם רגעים בשעות
הכחולות של לפנות בוקר העלו בי השראה והצליחו להוציא ממני דמעה
אחת של אנושיות, דמעה אחת שהפכה לטקס בחיי. כל יום הייתי שוכב
שעות על שעות על שעות. ממתין לשעות הכחולות של אותו חורף
מקפיא. כדי לצאת לחלון להרגיש את הגשם הקר על פניי ולהביט בשקט
והשלווה שכל כך רציתי. אפשר לומר שרק בשעות אלה הייתי שלם עם
האמת שלי. האמת שהעולם חסר משמעות שהחיים חסרי משמעות.

בדלי הסיגריות הבוערות מתכלות לאט בשלווה במאפרה שנראית כבר
כמו שושנה תעשייתית. כוס אחת מלאה בעובש מהקפה של שבוע שעבר,
בגדים מוטלים בכל מקום ליד הדיסקית הזרוקה בפינת החדר.
יכולתי לראות את האור הכחול מבצבץ מבחוץ על השידה שבצד החדר,
מאירה על המחשב החדש שלא נגעו בו עוד.
אין לי מוטיבציה לזוז, למצמץ זו מטלה שאיני שולט בה איך איני
רוצה בה עוד. התחננתי שהשעות האלה יקפאו, ויותירו אותי
להזדקן.
אך יום רודף יום ושעה אחרי שעה. והנה אני שוכב במיטה מביט
לתקרה והחיים חולפים.

"תאכל משהו" אמא שלי מפצירה בי בכעס "קח את עצמך בידיים"
מוסיפה, אני זוכר את המבט הדאוג שהיה לה בעיניים יכולתי לראות
את הקמטים במצח שלה. כשהיא הייתה מתייאשת ויוצאת מהחדר הטחוב
שלי.
והיום, היום אני יושב כאן באותו חדר עם אותו מחשב בילתי משומש,
מאפרה מלאה בבדלים שסימנו את הייאוש שלי מהמעגל האין-סופי הזה
של יום אחרי יום.  עוד שעה עוברת, המשמעות של אותה שעה חולפת
איתה כאילו לא הייתה.
משמעות החיים חולפת לידי, הגעתי למסקנה שהמחשבה על המוות משרה
עליי שלווה. לא על לשים קץ לחיי, אלא שפשוט ארדם יום אחד ולא
אתעורר עוד לחוסר משמעות שבחוץ.

עוד יום ועוד שעה חולפים. יום שלישי היום, עכשיו ערב, אמא
במטבח ואחי איתה בסלון שקוע באיזה סרט שכולם ממליצים עליו,
נכנס לחדר מביט עליי ואומר לי "בוא תראה זה סרט ממש טוב"
ואני בהינף יד מסמן לו לצאת. בלי להסתכל אני יכול לראות את
המבט המזלזל שלו זה שאומר "תראה איזה פחדן אתה תפסיק לשקוע,
תצא כבר, תלחם"
אני לא אוהב מלחמות, מלחמות הן סמל התקופה משהו כמו טרנד חדש,
כמו פירסינג בלשון. זה משהו שצריך לעשות בשביל איזה שהיא מטרה
"נעלה" לאיזה שהוא עם בסבל.
עירק הושמדה, לפניה אפגניסטן
אחריה בטח תבוא סוריה, המחתרת האירית באירלנד תבצע עוד פיגוע,
עוד איזה חייל יחטף. למה בכלל המציאות הזו קיימת?

הטיפות מתנפצות על עדן החלון שלי, אני רואה אדם רץ למטה מנסה
לחמוק מן הרטיבות ומהקור, נכנס לרכב שחנה מוקדם יותר בצהריים
כאשר בא לשכנה שלי, כן אותה שכנה שבוגדת בבעלה עם האדם הלא
מוכר הזה. בשביל מה יש אהבה בעולם. הבגידות האלה זו הדרך
המושלמת לתת לחייה ריגוש סתמי, ריגוש בלי ריגוש, רק כדי לתת
זריקה אחת בשביל לראות את המחר.
ואני, לי אין זריקה כזו, אני איני חושק בזריקה כזו לחיי,
השלמתי עם חוסר המשמעות בחיי כמו חבר שלי יותם.
אני והוא שירתנו יחד בקו, הוא היה החבר הכי טוב שהיה לי, הייתי
שם כאשר אותו ערבי פילח את הבטן שלו עם הסכין ונורה למוות.
אני זוכר את המבט שהיה ליותם בעיניים שהובילו אותו למיון.
יומיים שלושה אחרי כן, שהגעתי לחדר שלו הוא הסתכל עליי באותו
מבט שלי יש היום, ההשלמה הזו עם החוסר משמעות, הרצון הזה
להפסיק להלחם, אני זוכר שאביו ישב ליד מיטתו ובכה, בכה על זה
שאיבד את בנו. אותו אבא שהיה רואה את בנו אולי פעמיים בשנה כי
היה עסוק בעסקים בחו"ל, אותו אבא שכאשר בנו קיבל את אות הגבורה
לשירות לא היה נוכח כי היה ביפן. אותו אבא ששכח את יום הולדת
בנו כי כסף סינוור את חייו.
יותם מת כמו אציל, לא רצה להלחם על מקומו, הוא הביט בי במבט
שאני והוא היחידים שיודעים את המשמעות האמיתית שלו, וזה ההשלמה
עם הרצון למות. זה היה מבט שליו מהול בעצב והסכמה.

אני הגעתי לנקודה בחיי שאני אומר מספיק, הגעתי לתחתית של כל
התחתיות בחיי, אותה אהבה ראשונה חלפה לי בראש, לא העלה בי שום
רגש, אותם יחסי מין ראשונים היו ריקים היום ממשמעות.

אין לי כבר את היכולת להתחבר עם עצמי, אני רואה את עצמי כקליפה
ריקה בחדר טחוב עם בגדים מפוזרים דיסקית שמוטה, טופס של 21
נפשי מלפני חודש, זכרונות, הרבה זכרונות מיותם, מהצבא מאמא
שמפצירה בי ללכת לאחי שמנסה לעודד אותי. ומהחיים שמעולם לא היה
בהם כל משמעות.
אם הגזר דין שלי במשפט הזה, הוא להשאר במצב רדום, כבוי לעד. אז
זהו גורלי.
אלוהים החליט מה לעשות איתי או שפשוט שכח את קיומי כמו שאני
שכחתי.
את הדרך שלי איבדתי, השארתי את השביל שבו הלכתי יחד עם האהבה
שלי, האנושיות שלי, יותם ושאר העולם.
אני רוצה לחוות את חווית המוות הזו. למעשה נראה לי שאני חווה
את המוות הזה כמה שנים.
אני מסתובב ברחובות בשקט עצור, עובר בלי שישימו לב אליי כמו
רוח רפאים. המבט הקפוא תואם את הסביבה המנוכרת שבה אני חי, ואת
מזג האוויר הרטוב והלח של החורף. עוד חודש יהיה אביב וקיץ ושוב
חורף, יום אחרי יום וחודש אחרי חודש.
אני זוכר שהייתי רב עם חבר שלי ריבים מטופשים כאלה של מי יותר
והוא היה אומר לי אין-סוף, אני הייתי עונה לו אין-סוף ועוד 1.
נראה לי שכך חיי עוברים כעת. כאין-סוף ועוד 1.
וכל פעם שאני מנסה לשבור את המעגל הזה של האין-סוף האדיש בחיי
אני מגלה עוד 1 .
הנידון, הוא אני.
התשובה היא, שאין תשובה. ולא תיהיה. המשמעות שלי היא ריקה
ממשמעות ואולי זוהי המשמעות הכי גדולה שיש לי. החוסר משמעות
הזה בעולם המנוכר הזה במציאות הקודרת שלי. האמת שלי היא היחידה
שמצילה אותי, הטקס הזה של השעות הכחולות, אותה דמעה של אנושיות
שעם הזמן מאבדת גם היא את משמעותה.
ואז מה ישאר.

אותה מאפרה מלאה בדלים מייצגת את החיים שלי כפי שהם. מתכלים כל
רגע נהרסים, מתמלאים בכלום. בחור גדול שלא מפסיק לצמוח.
החור השחור בחלל, גדל ומעכל לתוכו את כל הגלקסיות והכוכבים
מסביב ולעולם אינו מפסיק לשאוב ולגדול. תאוריית החור השחור
תואמת בהרבה מובנים את המצב הנוכחי שלי.
לי נראה שאיני נמצא במצב כלל, שכל אדם יש לו כל מיני מצבים
בחיים שלו ואני עצמי לא מוכן להיות בשום מצב באיזה שהוא מצב.
אין לי מצב, אפילו את זה שאני קיים, המשמעות של עצמי קיים כבר
לא קיימת. אני איני קיים, אני איני נמצא. אני יושב עם היד
מונחת על השולחן ומביט בחושך, אני רואה שאני מתרגל לחושך הזה
של החיים שלי. כמו שעיניי מתרגלות לחושך שבחדר, היומן שלי
מתמלא בשורות חסרות תכלית, על פילוסופיות והשערות לגבי הקיום
האין סופי של היקום. ההתפלספות הזו של בדוהה על חוכמה ושל אושו
על שלמות.
כאילו קיבלו מתת אל לכתוב איזה ספר על איזו תורה חסרת משמעות,
ענבל מהכיתה השכנה חלפה במוחי, מעלה ניצוץ של תמימות מחיי
ההם.
אני זוכר את עצמי לפני כל זה, במעורפל אך זוכר. את הילדות שלי
איני זוכר כי לא הייתה לי אחת. הסמים לקחו ממני את זה, ואני
נתתי לעוד שאכטה להעביר לי את הזמן, היום כבר זרקתי את הבקבוק
ואת הסמים לחור השחור הזה של החיים שלי, אין לי רצון עוד
להשתמש בכלום, זה חסר משמעות כמו שאר החיים שלי בעולם.
העולם כולו חיים, רעש, עצבנות, שעות, עבודה והתמודדות.
ואני, אני נמצא באותו חדר טחוב, חשוך שמוט מכל רצון לעמוד על
הרגליים. איזה מתוק זה האדישות הזו, איני חש בכלום.

את אותו מבט שהיה ליותם, לי יש בעיניים, רק שאני משלים עם
המוות שכנראה ששכח את קיומי ולא הגיע לפגישה שלנו.
זה לא הזמן שלי, היום אני לא אמות.
כי מתתי מזמן, אין מה לקחת ממני אין ערך או שווי לסיים לי את
החיים.
אין מה לקחת ממני, רק את המודעות שלי. המודעות שלי היא הדבר
היחיד שקיים בעולם, באמת שלי לעצמי.