אין בחדר דק הקירות הזה דבר מוחלט
רק אותי זולגת בין פסגות אור
לגאיות חושך. טלוויזיה מספרת בדבקות על נזקי המלח והזמן
ואני חותרת בנשימה קצרה
בים זיכרונות של עיניו ננעצות בי.
בטן מתהפכת מתכרבלת ככדור צמר  
בין ריחות להרגלים קטנים (הכרתי טוב מדי)
כוסות קפה ריקות למחצה נאספות על שולחנו,
תנועות ארוכות, סלילי עשן,
תמונות של עצמי לובשת חיוך מוחלט.

יש הבהוב גלום בלב כל זה, אני יודעת, כי חייתי,
כי נגעתי שם לפני ש
התפכחות עברה פה חלקה כסכין
עכשיו בוהק ישן מתקלף מהקירות.
במשחק אורות בצללים חושך חם
יכול לבלוע רעש מחשבות לבן ואותי
חותרת לצד הבהיר
מתוך זיכרון תעתוע מוחלט
יותר מכל דבר שכאן

חצות, בריכה שחורה, אני בה.
אין כאן איש, רק רחשים ומחשבות. המהום מים,
עטלפים, כוכבים נעוצים כסיכות
בבד שמיים מתוח.
זכרון עיניו שדולק אחרי. זה מרדף רפאים.

נשימותיו היו קרובות מדי
לשמו. לדבר שלשמו
הכל כתוב, והרשות נתונה.
הפור היה טעון, הימרתי ושילמתי.
במאזן אימה של אהבה
בהתאיינות שקולה
ליש. לשהיה.

אבל עכשיו
עננה נפכחת כעפעף
יש הבהוב גלום בלב כל זה,
אני יודעת
שאוויר הלילה צבעוני, ואין לכך קשר
לירוק שבעיניו.
אולי כאן מסתיים המרדף.