הקמת המדינה הפלשתינאית ב-2004 היתה ההתחלה של הסוף בשביל
מדינת ישראל. ודווקא זה לא היה קשור לצבא הפלשתיני שהוקם בערב,
מייד אחרי ההקמה (רבים מחשיבים אותו לצבא החזק ביותר במזרח
התיכון), וגם לא לגל ההתאבדויות ההמוני בקרב המתנחלים (שהאמינו
שגוג ומגוג הקדים לבוא), ואפילו לא להתמכרות הפתאומית של אריאל
שרון לדבק מגע ולהצהרה הצפויה שכל המשא ומתן היה סתם בצחוק
ושאפשר לבטל את כל המדינה הפלשתינאית החדשה. סופה של מדינת
ישראל הגיע בגלל הפואנטה. אף אחד לא האמין שבסוף באמת תהיה
לפלשתינים מדינה, ומי בכלל ראה באופק סוף לאותו כיבוש עתיק,
אבל מה שקרה קרה, וזה קבע תקדים מעולה לכל אחד בארץ שיטען שהוא
תחת כיבוש ישראלי. וכולם יודעים שתקדים טוב זה כל מה שאתה צריך
כדי להצליח במדינה דמוקרטית.
שבועיים לאחר הקמת המדינה המפתיעה, התעורר לו ראש עיר דרוזית
בצפון, והחליט שכן, גם הוא נמצא תחת כיבוש ישראלי. דרך כל
הצינורות הרשמיים הוא הגיש בקשה לכנסת להצעת חוק חדשנית, אשר
תאשר לכפר הדרוזי הקטן שלו להתנתק ממדינת ישראל ולהפוך למדינה
עצמאית. בעזרת אללה ומוחמד נביאו הגיעה ההצעה להצבעה בכנסת
בערב המימונה, הערב המושלם. וכך, בזמן שרוב שרי הליכוד וכלל
הימין הסתובבו להם באוהלים מרוקאים, עברה לה הצעת החוק בקריאה
ראשונה ולצלילי שמחה ערבית/שמאלנית הוקמה לה "דרוזיה".
אף אחד לא התפלא שזה קרה, הרי כולם יודעים שבערב המימונה אפשר
להעביר כל חוק שבעולם, אפילו חוק שיאסור על המימונה, שזה בכלל
אירוניה. אחרי "דרוזיה" העבירו את האחריות לדורשי המדינות
לבג"צ, ארגון קצת יותר רציני וקצת פחות מושחת מהכנסת. אבל
אפילו בג"צ לא יכל לעמוד כנגד תקדים מוצק כמו "דרוזיה". ובכלל,
מי יכול שלא לקנות לילד סוכריה כשלאח שלו כבר קנו?!
מכאן הדרך לאלפי מדינות בארץ ישראל הייתה מאד תלולה ובוגדנית,
ותוך שנתיים וחצי לכל עיר, יישוב או קיבוץ בארץ הייתה מדינה.
כמובן שכולן היו כפופות לחוקים ולסמכות של ישראל, אבל בכל זאת
מדינה זאת מדינה. הכל התקדם כסדרו, עד שאיזה דפקט ייחודי
התעורר יום אחד והחליט שהוא כבוש, מיעוט מדוכא בישראל וגם
במדינה הקטנה שהוא חי בה. בג"צ פראיירים, ובשילוב עם העובדה
שדפקטים באים בגלים, נוצר מצב שכמעט לכל אחד במדינה הייתה
מדינה משלו. בסוף כל מה שנשאר מישראל זו איזו דירה של סבתא
זקנה בתל-אביב עם אידיאלים ציוניים. זה, וכל השמורות של קק"ל.
אותן אף אחד לא רצה. אבל זקנים מתים, וכשהזקנה התל-אביבית
נפטרה, השכן מלמעלה כבש את המדינה שלה. וזה בערך היה הסוף.
עכשיו אני יושב בדירה שלי בקריית שמונה, ה"מדינחום" שלי, יושב
וקורא בעיתון על איזה מדינה בדרום שכל תושביה נהרגו בתאונה
דרכים בעת שהם נסעו על הקטנוע שלהם. ליד הכתבה יש קריקטורה של
בניינים קורסים וכל בניין זה מוסד ישראלי. גיחוך. אני סוגר את
העיתון ומביט מהחלון, חולם בהקיץ על ימים של בן גוריונים,
וריקודי אורה, ומדינות עם יותר מחמישה אזרחים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.