התהלכתי על המדרכה ולא יכולתי להפסיק לחשוב. לא ידעתי לאן
מועדות פניי, פשוט הלכתי והמחשבות ממשיכות להציף אותי...
ניסיתי להסית את דרכי ממה שקרה אבל כל הזמן רק לשם הלכתי, ואז
הזיכרונות קפצו מכל פינה, לא יכולתי לעצור אותם, התחלתי להיזכר
מה קרה לי בימים שלפני התאונה...
"אתה לא מכיר אותי בכלל! תן לי לחיות, טוב?!", היא הטיחה בי,
"אולי אם היית נותנת לי אפשרות להכיר אותך, אז אולי לא היית
צועקת עליי כל יום בחיים שלך!", עניתי בניסיון להגן על עצמי.
"ריצ'ארד!"
"זה ריק! אל תקראי לי ריצ'ארד, את לא אימא שלי!", התקפתי אותה,
"דיי עם זה... בוא נפסיק לריב כבר, פשוט כאילו אחד לא קיים
עבור השני, אני בשבילך שקופה אתה בשבילי שקוף. אני לא רוצה
לריב אתך יותר על זה.", היא ענתה בניסיון לפייס אותי.
לא עניתי, השתרר שקט, דממה מבהילה...
ג'ניפר לא זזה מהשולחן לידו ישבה, היא המשיכה להתעסק עם
הניירות ואז לפתע הסתובבה אלי במבט מוזר ואמרה "אתה עדיין עומד
פה?"
לא ידעתי לענות אז גמגמתי לעצמי "כן".
היא הסתובבה בחזרה לשולחן והמשיכה לשבת מבלי מעש.
"אם אתה מתכנן לעמוד פה עוד הרבה ככה אז תגיד לי כי אז אני
הולכת מפה", לא עניתי, פשוט יצאתי משם.
הסתכלתי סביבי, ראיתי את ההמונים שועטים ברחוב, הם נראו
כאילו היו נהר עוצמתי שזרם על המדרכה ועוד רגע יעלה על גדותיו
ויסחוף אותי אתו. אחרי שהצלחתי לפלס לעצמי דרך לצאת מהבניין
התחלתי ללכת לכיוון הבית. מחשבותיי היו נתונות לג'ניפר. מבלי
לשים לב התחלתי לחשוב בקול רם, "מה עשיתי לך? למה את כל כך
כועסת עלי? אילו רק נתת לי הזדמנות להסביר לך את העמדה שלי,
להבין את העמדה שלך, אולי אז הכל היה שונה..."
את מחשבותיי קטעה קריאה "ריק?", הסתובבתי וראיתי אישה בגובה
בינוני עם שיער שחור עד הכתפיים ומשקפי שמש בצד השני של הכביש.
היא עברה את הכביש לצד שלי, לרגע לא הבנתי מה קורה פה,
"איירין? זאת את?" עניתי בהפתעה, איירין הייתה חברה מאד קרובה
שלי, פעם היא הייתה גם יותר, איירין הייתה האהבה שלי מהתיכון
"כמה זמן כבר עבר מאז שהתראינו?"
"כמעט שלוש שנים, מאז שעברתי לגור במערב"
"נכון. אז מה את עושה פה עכשיו?" שאלתי,
"אני חזרתי לפה אחרי שסיימתי את הקולג', אני מחפשת עכשיו דירה"
"אז איפה את גרה בינתיים?" שאלתי,
"במלון פלאזה".
המשכנו ללכת ולדבר על מה שעברנו, על התקופה בתיכון,
"את זוכרת את הגשר שהיה ליד הבית שלך?"
"ריק, אני כבר לא אותו בן אדם שהכרת לפני שלוש שנים כשהיינו
בתיכון, אני נורא השתניתי..."
"באמת? מה קרה לך בשנים האלה שגרם לך להשתנות? למען האמת אני
לא רואה בך כל שינוי, נשארת אותה איירין הנהדרת עם החיוך הקורן
והעיניים הירוקות הזוהרות שלך, הלחיים הסמוקות נשארו כפי שהיו
ו..."
"זה לא ככה, אני כבר לא אותו בן אדם..." היא נכנסה לדברי,
"מה גרם לשינוי? התחתנת?" שאלתי,
"לא!" היא ענתה לי בפליאה שבכלל שאלתי אותה דבר כזה,
"אז מה קרה לך? מה השתנה מאז? חוץ מהזמן שעבר שמשנה אנשים אבל
את מדברת כאילו לא נשאר בך כלום מאז..."
"אולי באמת לא נשאר כלום..."
"העובדה היא שאת פה. אני חושב שאת מודעת לזה שאת קשורה מאד
למקום הזה" עניתי לה בניסיון להרגיע אותה,
"אולי אתה צודק..."
בזה נגמרה השיחה הזאת, ליוויתי אותה לפלאזה, במהלך כל הדרך
היא שתקה ובהתה בהמונים שעברנו, בבניינים ובכל סמטה וסמטה. היא
נראתה כאילו כולה מרוכזת במשהו אבל במשהו שלא היה שם.
מדי פעם ראיתי את עיניה כפי שלא נראו מעולם, היה בהם משהו
שונה, כבר לא היה בהן את האושר הזוהר, יכולתי לראות בהן סבל לא
מובן, ולא הפסיקה להטריד אותי השאלה מה קרה לה בשלוש השנים
האלה?
הגענו לפלאזה, איירין הביטה בי ואמרה בחרישות כאילו לפני רגע
בכתה "אני צריכה ללכת, אני מצטערת שאני לא מזמינה אותך להיכנס,
אני פשוט נורא עייפה, אתה מבין אותי, נכון?"
"זה בסדר, אני מבין"
"אולי פעם אחרת, תבוא בהזדמנות, כשתוכל, ביי ריק" היא נכנסה
למלון ונעלמה.
השעה כבר הייתה שעת ערב מאוחרת, הרחוב כבר כמעט והתרוקן
מאדם, מכוניות כבר כמעט ולא היו על הכביש, רק המוניות שממשיכות
לחפש את אלה ההולכים בחוץ, לידי עצרה אחת המוניות, הנהג פתח את
החלון ושאל אותי "אתה צריך מונית?"
"לא תודה" עניתי "אני מעדיף כרגע שתהיה לי הזדמנות ללכת עם
עצמי ולחשוב..."
התהלכתי על המדרכה ולא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שקרה לי
היום.
ג'ניפר, איירין, תקופת התיכון, שלוש השנים שעברו על איירין ומה
שינה אותה כל כך...
לא ידעתי בדיוק לאן אני הולך, פשוט לא ללכת הביתה, רק לא
הביתה...
השחר עלה, טיפות הטל האחרונות נוטפות מעלי הכותרת של הורדים
בגן הורדים שעל המרפסת שלי, במבט קטן החוצה ראיתי שללא ספק זהו
אחד הימים היותר מוצלחים שלי השבוע. היה בו משהו מיסטי, מעין
אינטואיציה כזאת שהיום הולך להיות פשוט נהדר, אז מיד אחרי
שאכלתי את ארוחת הבוקר הקבועה שלי, חביתה בסנדוויץ' ונס, אחרי
שלבשתי את החליפה היפה ביותר שלי, פשוט הזמנתי מונית לעבודה.
ירדתי למטה למונית שכבר חיכתה לי שם, נכנסתי פנימה והמונית
כבר נוסעת. לפתע שומע אני את הנהג שואל אותי "נו, חשבת על מה
שהיית צריך לחשוב?"
"לא ממש הבנתי, מה זאת אומרת?" שאלתי,
"אתמול בערב עצרתי לך ואמרת לי שאתה צריך זמן עם עצמך"
"זה היית אתה?"
"כן, אבל לא משנה כבר. אני לא מאלה שמתערבים לאנשים שאני לא
מכיר בחיים"
"אני מסכים אתך", עניתי לסיכום. לסיכום כי זה הרגע שבו הגענו,
אז הוצאתי מהארנק עשר ונתתי לו, יצאתי מהמונית וראיתי שהרחוב
ריק מאדם, פשוט שומם. בשנה שאני עובד פה מעולם לא ראיתי את
המקום כל כך שקט בשעה הזאת של הבוקר, היום הזה נראה כאילו היה
זה יום שיוביל מהיופי וההדר שלו לאסון עצום שכל האנשים חשו בו.
אולי מצד שני מזג האוויר הנפלא הרגיע את הנהר העצמתי שזרם פה
על השדרה. למען האמת לא ממש היה אכפת לי מכל העניין, אז נכנסתי
לבניין ועליתי למשרד שלי בקומה התשיעית.
בכניסה למעלית פגשתי את השותף שלי, אנדראס שטראסאר, הוא היה
גרמני במוצאו שנולד בארה"ב, הורי הוריו היו נרדפים ע"י הנאצים
כי הם היו מזוהים עם הסוציאל-דמוקרטיים, הם ברחו בשנת 32
לאנגליה ומשם אחרי המלחמה היגרו לארה"ב. כולם קראו לו אנדי, גם
ההורים שלו, אבל הוא תמיד היה מדגיש ומתגאה בהיותו גרמני.
"אנדי, הרבה זמן היית חסר, טוב לראות אותך סוף סוף"
"ריק, מה שלומך? הרבה זמן לא ראיתי אותך". אנדי היה בשליחות
במינכן וקלן לחודש וחצי, הוא עבד על איזה כתבה שקשורה לעניין
הברחות הסמים והנשק דרך נמלי התעופה האלה להולנד ובלגיה
מהמזרח.
המעלית הגיעה לקומה שלנו בעודנו עומדים שם, הדלת הכסופה הגדולה
נפתחה ונפרש בפני עולם במלואו- המעלית. במעלית הזאת אני מבלה
כשלוש שעות ביום, שלוש שעות של פגישות עם אנשים, אנשים שאת
חלקם לא אראה יותר לעולם, חלקם אני אראה אולי פעם פעמיים וחלקם
אנשים אתם אני עובד.
"היום נשארים כולם במשרד, אתה יודע?" שאלתי את אנדי.
"כן, אבל אני חייב לצאת לפגוש מקור שלי"
"אם אתה הולך, אני בא אתך, אתה השותף שלי"
"לא! אתה נשאר פה! אם יגלו שיצאת אתה עלול לאבד את העבודה, אני
בחופש עדיין"
"על מה אתה עובד? אתה עדיין על פרשת ההברחות באירופה?"
"אני לא רוצה לדבר על זה, עזוב את זה ריק, תתרחק מזה, לטובתך"
המעלית נעצרה בקומה שלנו, הדלת נפתחה, כשיצאתי ממנה נתקלתי
לפתע בה, ג'ניפר, הרגשתי את כל האיברים הפנימיים שלי, כל
המחשבות, המילים, הרגשות קפצו והתנערו מצד לצד, למעלה ולמטה.
כאילו יש לי אינסוף מלים על קצה הלשון, אבל פשוט לא נאמרות,
הראש הסתחרר, עוד שניה אני מאבד את שווי המשקל ומתמוטט על
הרצפה הקרה.
עברה דקה בערך עד שהתאוששתי וחזרתי לעצמי, כל הדקה במקום כמו
פסל משיש שעומד כבר מאתיים שנה בפתח מוזיאון עתיק לאומנות, אם
היו שם ציפורים אז אולי הייתי זוכה שהן יקננו עלי כבר והיו
מקימות משפחה גדולה ומאושרת, דקה שבה ראיתי את כל חיי חולפים
על פני, כל חיי וג'ניפר. בתום דקה פשוט המשכתי ללכת, כאילו
כלום לא קרה, כאילו שנתקלתי באוויר בסך הכל, האוויר שלי
לנשימה...
התיישבתי ליד השולחן שלי, אנדי ניגש אלי ושאל "מה קרה לך?",
לא ידעתי מה לענות לו אז פשוט בקשתי ממנו פשוט לעזוב את זה,
לעזוב בגלל שאני עצמי לא ידעתי מה באמת קרה לי.
"אני יוצא עכשיו, אני חייב לדבר עם המקור שלי, נתראה אחר כך,
ביי" אנדי אמר לי ויצא מהמשרד.
מי אני שאני אעצור אותו? הרי בסך הכל הבן אדם גרמני בדם, מזל
עקרב, עקשן זו מלה עדינה עבורו, פחדתי שהוא יסתבך כי כל הספור
על ההברחות נראה לי מוזר ומאד לא ברור, הוא התעקש לא לתת לי
להתקרב לספור שלו, לא לתת לי לחקור את זה אתו. הוא טען שזה
בגלל שהוא יודע גרמנית והיה צורך בשפה הזאת, אבל התירוץ הזה
שלו נראה לי נדוש מדי.
נתתי מבט אחורה לכיוון השולחן של ג'ניפר, ג'ניפר לא הייתה
שם, השולחן היה ריק מניירת, הייתה עליו תמונה שלה בערב הולדתה
האחרון, כשמלאו לה 20, אני זוכר את הערב הזה כאילו אני חיי
אותו כרגע, תמונה אחת ששווה את כל המלים בעולם. השמלה האדומה
בורדו שלה, העיניים שמהן משתקף אור הירח, השיער הגלי החום בהיר
שלה שנופל על כתפיה בצורה מושלמת שאין כמותה, החיוך המאושר
שלה, חיוך שובה כל מבט כל מחשבה, כל דבר שסובב אותה, נראה
כאילו רק הכנפיים חסרות בשביל שהיא תהיה המלאך היפה ביותר
שקיים. כל מחשבה עליה שעברה בראשי נראתה כאילו טעות, מצד שני
הייתה הדבר הנפלא ביותר שקרה לי בחיים. והרגליים לוקחות אותי
בצעדים איטיים והססניים לעבר השולחן הריק של ג'ניפר.
כשהרמתי את מבטי מהתמונה ראיתי אותה עומדת מעלי, היא הסתכלה
עלי כאילו עוד רגע תתפרץ עלי והיא ממש מנסה להתאפק, העיניים
האדימו, פניה הקרינו קור אימים, פשוט קמתי וחזרתי במהירות
האפשרית לשולחן שלי ולניירת.
באותו הערב נשארתי עד מאוחר במשרד. כולם כבר יצאו הביתה.
השולחן של אנדי, שהיה לפני, היה מלא בכל הניירת הרגילה שלו.
הרעש של המכוניות בחוץ הגיע לאוזניי דרך החלון הפתוח. פנסי
הרחוב האירו באורם המעומעם את כל השדרה. הנורה על השולחן שלי
כבר לא עובדת. היא נשרפה לי אתמול, אבל לא היה לי מספיק זמן
להחליף אותה. שקט משתרר במסדרון הריק. המעלית עם הדלת הכסופה
הייתה בקומה שלי כי לפני שעה בערך כשהחלטתי ללכת הביתה, הרגשתי
שאני רוצה להישאר עוד קצת, עוד טיפה...
נתתי מבט לטלפון על השולחן שלי. טלפון שחור, לידו עמדה תמונה
שלי עם העיתון הראשון שיצא עם כתבה שלי. הייתי כל כך גאה בעצמי
אז. התיישבתי ליד השולחן, לקחתי מעליו את התמונה, ניגשתי
לשולחן של אנדי, שם הייתה נורה שעבדה. התיישבתי והתחלתי להסתכל
בריכוז על התמונה. דמעה נפלה על אחד הניירות. אחריה עוד אחת
עלתה על הלחי, ועוד אחת שטשטשה את הראיה שלי בעין ימין. זיכרון
רדף זיכרון.
הכל נהיה לי פתאום כל כך רחוק, כל כך מאכזב וטיפשי. הרי מה גרם
לי בכלל לאושר הזה?
מה כבר קרה שנהייתי מאושר? הרי זה בסך הכל כתבה אחת פשוטה
ורגילה. בשבוע האחרון כבר כתבתי שתיים, אז מה מיוחד כל כך
בכתבה אחת ארורה? ואני כבר לא מוסיף שהאיכות של הכתבה ההיא לא
הייתה מדהימה בלשון המעטה.
השעה כבר הייתה אחת עשרה, הרחוב החל להתרוקן. החלטתי ללכת
כבר הביתה. הנחתי את התמונה במקום, לבשתי את המעיל שלי, לקחתי
את התיק והלכתי למעלית. למרבה הפתעתי המעלית כבר לא הייתה
בקומה שלי. מי היה יכול להשתמש במעלית בשעה כזאת? המעלית הגיעה
לקומה התשיעית, הקומה שלי, הדלת הכסופה נפתחה ועם כל סנטימטר
שהדלת נפתחת, העיניים יותר ויותר הסתנוורו.
"ג'ניפר? מה את עושה כאן?"
"מה אני עושה כאן? אני עובדת כאן, זוכר?"
"אבל את לא עובדת בשעה כזאת, נכון?"
"אני לא חייבת לך הסברים! זה לא עניינך! אבל אתה חייב לי
הסבר"
"הסבר על מה?" מאד עניין אותי מה עשיתי שיכול להשפיע עליה
ככה.
"מה עשית ליד השולחן שלי? חטטת בניירות שלי? מה חיפשת?"
"אני לא רוצה לדבר על זה. עזבי את זה ג'ן" נאנחתי. אני לא יכול
להגיד לה את האמת, היא לא יכולה לקבל את זה, חוץ מזה מה בכלל
גרם לי כל כך להתעמק בנושא? הרי אני יכול כבר לנתק את השיחה
הזאת.
"אל תתקרב אלי! אל תתקרב לדברים שלי, לשולחן שלי או לכל דבר
ששייך לי! תצא מהחיים שלי כבר!"
עכשיו זה נהיה מעניין, המשפט הזה נראה לי מאד מוזר "לצאת
מהחיים שלך? למה לצאת? מעולם לא נכנסתי אליהם. על מה את מדברת?
תראי, אני לא יודע מה עשיתי לך. אני לא יודע מה הבעיה שלך
איתי. אז אולי תסבירי לי את? תספרי לי. אולי אני באמת לא מבין
אותך ולא יודע מה עובר בראש שלך? חשבת על זה?"
"אף פעם אין לך תשובה נורמלית! אתה תמיד חייב להתחמק! אתה לא
יודע אחרת. איך בן אדם יכול להיות כל כך אטום? איך? אין בך
אפילו טיפה של רגישות! הקשר בינך לבין אנושיות הוא מקרי ביותר!
אין לך לב!"
מלותיה של ג'ניפר עוררו בי מעין גיחוך, "אם אני חסר לב ורגשות,
אז איזה הגדרה יש לבן אדם כמוך?"
ג'ן הסתכלה עלי במבט של חוסר אונים, העיניים שלה היו מלאות
ייאוש, הרגשתי כאילו לשם שינוי היא נפגעה ממשהו שאמרתי לה. היא
הסתובבה והלכה לשבת ליד השולחן שלה.
"כל כך מתאים לך" אמרתי, "כל פעם שיש לך בעיה את בורחת לשולחן
שלך! הוא מגן עלייך?"
"לך מפה כבר! היית בדרך החוצה? תפסתי אותך ממש ביציאה? אז לך
כבר! למה אתה מחכה?"
נתתי מבט אליה, רציתי לגשת אליה, אולי אפילו להתנצל. עשיתי צעד
לכוון שלה, ועוד אחד, ועוד אחד...
"לך כבר! עזוב אותי! אני לא רוצה שתישאר פה יותר! תעזוב אותי
כבר!"
"אני... אני..." לא יכולתי להמשיך את המשפט, לא יכולתי לדבר
אתה יותר, להתקרב אליה, נתתי עוד מבט על המלאך שישב שם ליד
השולחן, עוד מבט ולהסתובב לאט, כמה שיותר לאט, ככה שהיא תצא
משדה הראיה שלי כמה שיותר לאט. עוד מבט אחרון, להסתובב ולהיכנס
למעלית עם הדלת הכסופה. נכנסתי ועוד מבט אולי? והיא נעלמת עם
הסגר הדלת הגדולה. כשהסתובבתי למראה, ראיתי מפלצת. לא היו לה
שלושה ראשים ולא היה צבעה ירוק, לא היו לה ציפורניים שחורות
גדולות ומפחידות ולא הייתה היא בעלת כוחות על-טבעיים. הייתה
זאת מפלצת בצלם אנוש. מפלצת שיכולה לנתק את כל הרגש שלה. מפלצת
שפוגעת באנשים אחרים. היא לא בעלת מראה של מפלצת, אבל אכזרית
כמו כל אחת מהן, חסרת התחשבות וכל רגישות כלפי אחרים, מלאה
ברשע והכי נורא בעלת רצון עז, פשוט אובססיבי לפגוע באנשים
אחרים.
דלת המעלית נפתחת ואני נשאר דום במעלית. מה עבר בראשי? מה
עשיתי? כאילו הדחקתי הכל במשך כל הזמן הזה. כל מה שעשיתי בשביל
לפגוע באנשים שלא היה מגיע להם אפילו לסבול בצורה מזערית.
אנשים שכל מה שהם עשו היה לעשות טוב לאנשים, לעשות טוב אפילו
לי. עמדתי במעלית דום בתקווה שאולי ג'ן תחליט לרדת למטה, אבל
היא לא ירדה. היא נשארה שם עוד ועוד זמן, כבר החלטתי להתיישב
בלובי שליד המעלית, לחכות לה, שתרד. חיכיתי חצי שעה, היא לא
ירדה. חיכיתי שעה, היא לא ירדה. כשהרגשתי שאני כבר נרדם יצאתי
החוצה בשביל לקחת מונית הביתה, הרי כבר לא היה לי כוח לזוז
מטר, הרגליים כבר היו כל כך עייפות שלא יכולתי אפילו להרים
אותן תוך כדי ישיבה, מונית עצרה לי כעבור שלוש דקות וכשהשעה
כבר שעה אחרי חצות הגעתי הביתה, בזחילה תוך כדי שינה. אפילו לא
היה לי כוח להוריד את הבגדים שלי, רק לתלות את המעיל בארון
ולהגיע לספה. רגע אחד קצר עד שנרדמתי וכבר הגעתי לעולם
החלומות.
גשם יורד בחוץ כבר מעל לשלוש שעות. המים זורמים על המדרכה,
על הכביש אל פתחי הביוב. על אף שהגשם רק מחריף ועל אף שהשעה
מאוחרת יכולתי לראות שהדבר לא ממש הרתיע את הסובבים.
עוד שעה שחולפת, ולי קשה להירדם עם קול הגשם הדופק בחוזקה על
חלוני. סערה משתוללת בחוץ, והרחוב כבר ריק מאדם, ריק מגיבורים
שיצאו בחוץ למבול שתוקף את השדרה. הבזק שהאיר את כל החדר,
ושלוש שניות בדיוק עוברות, ואחריו רעש מחריש אוזניים שהרעיד את
כל החדר כאילו הייתה זו רעידת אדמה בעוצמות לא רגילות. צלליות
חולפות על פני כל החדר, על החלון, על הדלת.
דפיקה נשמעת בדלת, דפיקה נואשת. והנה היא מתחזקת ומתחזקת,
והשעה כבר אחרי חצות. מי זה יכול להיות בשעה כזאת? ניגשתי לדלת
בצעדים שקטים, מנסה להעמיד פני רגוע על אף שהרגשתי פחד נוראי
עם כל צעד. פחד שגבר עם כל רגע.
"מי זה?" שאלתי בקול הכי רגוע ושליו שרק יכולתי להוציא באותו
רגע.
"ריק! אתה מוכן לפתוח את הדלת? אני צריכה לדבר אתך..." נשמע
הקול מבעד הדלת.
"איירין? זאת את?"
"כן, כן! תפתח מהר!" היא צעקה.
אני פותח את הדלת לאט. ברגע שהדלת כבר קצת פתוחה, היא פורצת
כולה מבוהלת פנימה וסוגרת מיד את הדלת במהירות האפשרית. היא
כולה מבוהלת, חיוורת בצורה נוראית, רטובה כולה מכף רגל ועד ראש
ומתנשפת בחוזקה כאילו רצה את כל הדרך מ"פלאזה" עד לבית שלי.
"איירין? מה קרה לך?" שאלתי. היא לא ענתה לי, רק הרכינה את
ראשה, כולה רועדת אם מפחד ואם מקור.
"איירין? תסתכלי עליי, תירגעי, את בטוחה כאן, מה קרה?" שאלתי
שוב בניסיונות נואשים להרגיע אותה.
היא לא ענתה רק נצמדה אלי כולה בוכה, רועדת, ספוגה כולה במים.
חיבקתי אותה, ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא רק מלמלה כל מיני
דברים. לפתע הרימה את ראשה וכשראתה אותי החלה לצעוק שמנסים
להרוג אותה, שמישהו רודף אחריה, שהיא חייבת לברוח. ההזיות האלה
הדאיגו אותי מאד. ניסיתי להתקרב אליה שוב כדי להרגיע אותה,
להגיד לה שאף אחד לא רודף אחריה, שהיא טועה, שהיא פשוט נורא
מבוהלת מהסערה, אבל היא המשיכה למלמל כל מיני דברים ולהתרחק
ממני.
"אני מתקשר לבי"ח עכשיו, את חייבת להיבדק" אמרתי.
"לא! אני דוברת אמת! אני לא הוזה!" איירין ענתה ומיד הסתובבה
וברחה מהדירה.
רצתי אחריה עד למטה, היא כבר לא הייתה שם כאילו האדמה בלעה
אותה. לא רציתי להירטב כולי, אז החלטתי פשוט להתקשר אליה מחר.
כשכבר עמדתי להיכנס לבניין נשמעה צרחה שספק אם לא העירה את כל
הרחוב. בהלה תקפה אותי. התחלתי לרוץ בכל האזור, בכל סמטה
ורחוב, והסערה משתוללת. הגעתי לסמטה האחרונה ברחוב. שם באמצע
הסמטה ראיתי את הדבר הזוועתי והאכזרי ביותר שראיתי בחיי הלא
ארוכים במיוחד אמנם, אבל אני מאד מקווה שלא יצא לי לראות דברים
כל כך אכזריים יותר בחיים. שכבה שם גופה חתוכה, פניה הוסרו
לחלוטין. שלולית הדם הענקית זרמה והשתלבה בצורה כל כך מבחילה
עם מי הגשם. כל העור היה חתוך, כל הגוף מלא בחורים וכל החפצים
מפוזרים בכל הסמטה. מסביב לגופה היו קרעי הבגדים שלה. התקרבתי
לחפצים, לבדוק אותם. מצאתי שם תעודת זהות, זאת הייתה איירין,
איירין שלי...
כולי מתנשף, מזיע ומבוהל קפצתי מעל מיטתי ולא ידעתי להבין אם
מציאות או חלום היו אירועים אלה. סיוטים תקפו אותי הלילה...
כל העניין עם הסיוטים החל כשהיה לי את הסיוט על אנדי. זה היה
בזמן שהוא שהה בחו"ל עם הפרשת סמים שלו. אז זה היה נראה לא
רלוונטי, אבל מאז שהוא חזר משהו השתנה. באותו סיוט אני זוכר
שהגעתי לעבודה. זה היה יום בהיר, ענני נוצה ששטו בשמים
התכולים, רוח מלטפת. בקיצור היה זה יום נפלא!
מה כבר יכול היה להשתבש? נכנסתי לבניין המשרדים שלנו. עליתי
לקומה התשיעית, בה אני עובד. כשהדלת הכסופה של המעלית נפתחה,
נפלה פנימה נערה צעירה, מדממת, צועקת לעזרה, הדלת הכסופה נתקעה
ולא יכולתי כבר לצאת. הנערה כולה נוטפת דם, גוססת, הסתכלה עליי
במבט מאשים עם עיניה הכחולות התמימות. מבט של "איך נתת לזה
לקרות?" מה שגרם לי לחשוב איך נתתי לזה לקרות, אבל מצד שני מה
כבר זה קשור אלי? הנערה נתנה בי מבט אחרון ומלמלה לי בשארית
כוחותיה, בלחש חנוק, "ריק, אל תלך לשם..."
בטרם שאלתי אותה "למה?" או "איך את בכלל יודעת איך קוראים לי?"
היא כבר שכבה בזרועותיי, נטולת חיות כלשהי, אבן, פשוט אבן. רק
אז הדלת נפתחה. נחשף בפני המשרד שלי. הוא היה מלא כולו בעמיתים
שלי לבושים במדי אסירים. חלקם שכבו על הרצפה מתים, חלקם תלויים
אחרי שחתכו אותם לגמרי. ליד השולחן שלי ישב אדם עם מדים
צבאיים. כשהתקרבתי קרוב יותר ראיתי שמדובר על מדים נאציים. אלו
היו מדים של קצין אס.אס (S.S) בכיר. כשהתקרבתי יותר, הסתובב
הקצין, זה היה אנדי. זה היה החבר הנהדר שלי, השותף שלי, האדם
שעליו סמכתי כל כך שהייתי מפקיד את חיי בידיו. האדם הזה החזיק
סכין מגואלת בדם, בדם של אנשים שהיו קרובים אלי, של אנשים חפים
מכל פשע. אנשים תמימים כמו הנערה שמתה בזרועותיי...
"אנדי, למה אתה עושה את זה?" שאלתי אותו ביאוש.
"אני מצטער ריק, אני בסך הכל ממלא פקודות, זה לא אישי ביני
לבינך, עדיף שלא תתערב בזה"
"פקודות ממי? מנאצים? אתה לא באמת חקרת על הברחות סמים
באירופה, נכון?" שאלתי מתוך עלבון.
"דווקא התעסקתי עם הפרשה, זה משהו שקרה תוך כדי, תפסו אותי,
גילו מי אני באמת, נתנו לי לרשת את המשפחה שלי, לנקום על מה
שעשו להם. הזהרתי אותך שתתרחק, לא הקשבת, עכשיו אתה יודע יותר
מדי!"
ואז הוא התחיל לרדוף אחרי עם הסכין. ניסיתי לברוח למעלית אבל
היא הייתה בקומה אחרת. לא היה לי זמן לחכות לה, אנדי כבר מגיע
ואני צריך לברוח איכשהו ולהתחמק מהסכין שלו. נכנסתי למשרד של
הבוס, נעלתי את הדלת, כך שאנדי לא יוכל לתפוס אותי והתחלתי
לחפש תוכנית איך לצאת. המפלט הראשון היה בשבילי הטלפון, אבל
אנדי ניתק את כל הקווים בבניין לוודא שלא תהיה אפשרות להזעיק
עזרה כנראה. החלון לא בדיוק היה מפלט טוב, בסופו של דבר לקפוץ
מהקומה התשיעית זה לא רעיון טוב. חבל שבגלל המודרניזציה אין
יותר דבר כזה שנקרא עדן החלון, שהכל זכוכיות וזכוכיות נטו.
אנדי כבר מנסה לפרוץ את הדלת. אין מפלט בכל החדר. אפילו לא
משהו שיכול לשמש ככלי להגנה נגדו. הדלת נשברת ואנדי פורץ
פנימה. לקחתי את הטלפון וזרקתי עליו. עושה רושם שהבן אדם בעל
גוף מברזל או שריון כלשהו כי זה אפילו לא האט אותו. הוא המשיך
להתקרב ובאותו רגע הבנתי שזהו. ניסיתי להיאבק בו וכשנכשלתי,
פשוט בחרתי לקפוץ מהחלון ולא לתת לנאצי הזה את ההנאה בלהרוג
אותי. באותו רגע התעוררתי.
סיוט נוסף שזכרתי היה חלום שחלמתי לפני בערך שבוע...
ראיתי את עצמי בתוך מרתף חשוך. לחות גבוהה שלטה שם. המקום כולו
דחוס וחנק השתלט עליי. הצינוק כולו מגיר עבה, קשיח. אני כולי
כבול בשלשלאות פלדה. בצינוק אין צוהר, אין פתחים כלל מלבד חלון
קטנטן בשער הפלדה העבה. המקום היה מבודד רעשים, אור, וכל דבר
אפשרי שעשוי היה לאפשר לי לאחוז בתקווה כלשהי. לא היה לי שום
ממד זמן ולכן כל רגע שעבר היה יותר מעיק, מייגע ומייסר
מקודמו.
אני לא יודע בדיוק כמה זמן עבר מאז שנכלאתי כאן עד לרגע שבו
שמעתי מישהו מהצד השני של הדלת. לא יודע מי כלא אותי כאן,
והדלת נפתחת. בפתח הדלת נעמדת דמות עוטה גלימה שחורה. לרגע
הייתי בטוח שאני בסרט. הדמות התקרבה אלי ומבעד לגלימה ראיתי את
פני הדמות. תווי הפנים לא היו ממש ברורים, כך שלזהות את הדמות
לא יכולתי, אבל ראיתי את העיניים הזוהרות שמהן יצא כל כך הרבה
אור שכל הצינוק הואר באור מלאכים. סוף כל סוף יש אור במקום.
הדמות הוציאה אקדח מכיסה וכיוונה אותו לעברי. כאילו שוקלת
משהו או אולי לא בטוחה במה שהיא צריכה לעשות. לפני שהספקתי
להבין מה קורה פה, הגיחה משום מקום עוד דמות. זה היה אדם עוטה
לבן. הרגשתי כאילו נקלעתי למלחמה בין טוב לרע, כאילו אני
בסיפור אגדה. הכל נראה כאילו עוד רגע יצעק איזה במאי "קאט!"
והסצינה תיעצר. לא הבנתי מה בכלל קורה במקום. אולי אפילו
הרגשתי קצת לא רלוונטי, אבל משום מה פני הדמות הלבנה דווקא
נראו מוכרים לי מאד. הדמות השחורה עדיין מכוונת עלי את האקדח
אבל הלבנה מתחילה לנסות להניא אותה מלהשתמש בו. אירוני, נכון?
אני עומד פה כבול באזיקים מאוים באקדח, ואיזה מישהו שאני בכלל
לא מכיר, אפילו לא נאבק, אלא רק מדבר ומנסה לשכנע אותה לא
לירות בי.
"לא הפעם, גבריאל" אמרה הדמות השחורה, "הפעם אני הורגת אותו,
הפעם הוא שלי!"
"תיקחי את זה בעדינות, הוא לא אשם במה שאת עוברת" ענתה הדמות
הלבנה שמסתבר ששמה גבריאל.
הדמות השחורה לא חשבה פעמיים לפני שהסתובבה אל גבריאל וירתה בו
שלושה כדורים. אחרי שחיסלה את המושיע הפוטנציאלי שלי, נתנה בי
מבט מגחך. היא כוונה אלי שוב את האקדח והורידה את הגלימה
השחורה שלה. זאת הייתה ג'ניפר, ג'ניפר ליטל. היא נתנה בי מבט
אחרון, דרכה את האקדח ולחצה על ההדק. רק שמעתי את הירייה. זה
היה מעין רעש מהיר. לא הרגשתי כלום. זה היה מטווח אפס, כדור
בראש, בין העיניים. מוות מיידי גמור.
סיוטים תקפו אותי הלילה. לא ידעתי אם יש להם משמעות כלשהי.
לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי ומה קורה לי. למה יש לי כל כך הרבה
סיוטים בזמן האחרון? זה לא הולך להתגשם, נכון?
בבוקר שלמחרת, אחרי שכל הלילה לא הצלחתי להירגע מהסיוט על
איירין, צלצלתי למלון "פלאזה".
"שלום, אני רוצה לברר באיזה חדר שוהה איירין אניס"
"רק רגע, אדוני. חכה שניה על הקו" ענתה לי הפקידה במלון. "אני
מעבירה אותך"
"הלו?" ענתה איירין בקול עייף.
"איירין? מה קרה?" שאלתי אותה, בד"כ היא תמיד אנרגטית, אפילו
בתשע בבוקר.
"לא ישנתי כל כך טוב" היא ענתה תוך כדי פיהוק.
"גם את?"
"מה גם אני?"
"גם את לא הצלחת להירדם?" השלמתי את השאלה של עצמי.
"למה גם? מי עוד התקשה לעצום עין הלילה?" היא שאלה כאילו מביעה
עניין בנושא, אבל מעמידה פני טיפשה של ממש כשהיא פשוט כאילו לא
מבינה שאני מדבר על עצמי.
"אני! היו לי סיוטים ממש מוזרים ואני חייב לשתף אותך בהם. אני
יכול להגיע אלייך עוד עשר דקות?"
"לא! אתה לא יכול להגיע בכלל!" היא התקיפה אותי.
"למה? מה קרה? למה את מתחמקת ממני? מישהו רודף אחרייך?"
"על מה אתה מדבר?" היא הופתעה.
"בחלום שלי נכנסת מבוהלת לדירה שלי וצעקת שרודפים אחרייך, אחרי
זה לא האמנתי לך ואת ברחת מהדירה, ואז אחרי שיצאתי לחפש אותך,
מצאתי אותך כולך מוצפת בדם, שוכבת בסמטה חשוכה כולך חתוכה
לגמרי וכל הדברים שלך מפוזרים" שפכתי עליה את כל החלום.
"נפל לך בורג או משהו?!" איירין כעסה עליי.
"לא! אני צריך לדבר אתך. אני אצלך עוד עשר דקות, טוב?"
"טוב..." היא ענתה כבר בנימת ייאוש מזלזלת.
ירדתי למטה וקראתי למונית. המונית עצרה לידי, פתחתי את הדלת
ונכנסתי.
"לפלאזה?" שאל אותי הנהג.
"איך אתה יודע?" שאלתי בפליאה רבה. זה לא שמראש הזמנתי מונית
לפלאזה, אלא פשוט עצרתי מונית אקראית ברחוב. איך הוא ידע שפני
מועדות לפלאזה.
"אני יודע הרבה דברים, ריק" הוא ענה והסתובב אלי. זה היה אותו
נהג מונית שנתקלתי בו כבר פעמיים.
"איך אתה יודע איך קוראים לי? אתה עוקב אחרי או משהו? אתה
יודע, כשאני חושב על זה, איך זה שמכל הנהגים אני נתקל בך כבר
שלוש פעמים בשלושה ימים?" התקפתי אותו.
"יש דברים ריק, שאתה עוד לא בשל לדעת. אבל אתה תדע הכול בקרוב,
תדע הכל" הוא ענה לי בשלווה.
"למשל איזה דברים? מתי אני אדע?" שאלתי בלחץ.
"תהיה חכם, ואל תיתן לתשובות לברוח. תהיה לך רק הזדמנות אחת
לקבל אותן"
"ואתה... מי אתה?"
"בסך הכל נהג מונית פשוט, נהג מונית אחד פשוט" הוא ענה לסיכום
והשתררה דממה.
כשהגענו, לפני שיצאתי החלטתי לפחות לצאת עם תשובה מזה, "אם
כבר אתה יודע את שמי, מה שמך?"
"גייב" הוא ענה וחייך, "בהצלחה ריק! אל תשכח לצאת עם תשובות!"
יצאתי מהמונית וניגשתי לדלת המלון. כשנכנסתי, התקרבתי
לפקידה ובקשתי ממנה את מספר החדר של איירין. עליתי לקומה
השלישית, חדר 329, דפקתי בדלת ולא הייתה תשובה.
"איירין? זה ריק!" צעקתי מבעד לדלת תוך כדי דפיקות נואשות. לא
הייתה תשובה.
"איירין? זה ריק! תפתחי לי את הדלת! בבקשה..." צעקתי שוב מבעד
לדלת בתקווה שתשמע אותי. מהחדר ממול יצא גבר בשנות השלושים שלו
והתחיל לזרוק בי האשמות והטפות שאני לא אצעק בבית מלון כי אני
שובר את השקט ופוגע במנוחה שלו. ושאם אני אצעק עוד פעם, הוא
ישבור לי את כל העצמות אחרי שיוציא אותן לנגד עיניי כל אחת
בתורה. לא ממש עניין אותי כל האיומים האלה כי היו לי דברים
יותר חשובים לעשות מלהקשיב למסכן העלוב הזה שאין לו כלום בחיים
חוץ מאיומי סרק.
"איירין? את שם?" צעקתי מבעד לדלת בפעם השלישית תוך דפיקות
קולניות על דלת חדרה.
"הזהרתי אותך שלא תפריע לי" אמר החלאה העלוב הזה שעוד פעם
הואיל בטובו להראות את הפרצוף בולדוג המאיים המכוער שלו מבעד
לדלת חדרו.
"לך לישון! אם מפריע לך, שים אטמי אוזניים במקום להתלונן שרע
לך!" עניתי לו בלעג.
זה הרגע שבו הבולדוג רואה אוכל שעומד להיאכל על ידי כלב אחר,
אז הוא מתנפל עליו בשביל שזה לא ייקח לו את האוכל. ככה הוא
החליט למצוא לו סיבה להיכנס לתגרה עם מישהו, איתי ליתר דיוק.
הצעקות והמכות שהיו שם עוררו את זעמם של הרבה אנשים ששהו
בקומה. דלת החדר של איירין נפתחה.
"ריק? מה אתה עושה?" היא שאלה אחרי שהציצה החוצה.
"לא משנה, תני לי להיכנס!" התחננתי אליה בזמן שזה נותן לי עוד
אגרוף.
"טוב. בוא תכנס מהר!" היא ענתה במעין נימה היסטרית. ברחתי
פנימה מהבולדוג הזה, שהסתבר שהיה מתאגרף מקצועי עם תארים בעבר,
רק חבל שלא ידעתי על זה קודם. איירין טפלה בפצעים ובחבורות
שנשארו עלי עוד מהקרב הקשה הזה ואז התחלתי להסביר לה למה
התעקשתי לבוא.
"זה לא הגיוני, ריק. זה רק חלום, אל תיקח את זה ברצינות" היא
אמרה לי אחרי שספרתי לה.
"לא הגיוני? מה עבר עלייך בשלוש שנים שלא ראיתי אותך?" שאלתי
אותה כי זה מאד הטריד אותי.
"זה לא משנה..." היא ענתה.
"לי זה משנה, אפילו מאד משנה. אני מרגיש כאילו זה ממש השפיע על
אופי החיים שלך" ניסיתי להסביר לה.
"ריק! אמרתי שתעזוב את זה!" היא התקיפה אותי ולחצה על החבורה
ששטפה עם המגבת הלחה.
"למה עשית את זה?!" זעקתי מכאבים.
"כי זה מגיע לך! אתה מתעקש לבוא למרות שאני מבקשת שלא תבוא.
אחרי שאתה כבר מתעקש ואני מליל ברירה מסכימה שתבוא. אתה מגיע
ונכנס לתגרה עם מתאגרף לשעבר. אני מצילה אותך מידי הבן אדם
לפני שהוא יהרוג אותך ובנוסף עוד מטפלת בחבורות ובפצעים שלך.
ואתה, אתה מעמיד דרישות אליי ודורש בחוצפה רבה על סמך סיוט שבא
לך להתערב בחיים שלי! מי אתה בכלל חושב שאתה בשבילי?"
"אני? אני בסך הכל בן אדם שאת מאד יקרה לו. את מאד חשובה לי.
את האהבה הראשונה שלי, היינו ביחד כל תקופת התיכון. את היית
בשבילי הכל" ניסיתי לשכנע אותה.
"אני לא יודעת מה להגיד לך" היא הנמיכה את הטונים של השיחה.
"או שאת לא רואה שום משמעות למה שהיה לנו פעם?"
"כמובן שיש לזה משמעות רבה בעיניי! איך אתה בכלל יכול לחשוב
אחרת?" היא שאלה אותי בפליאה.
"כי את בהחלט עוזרת לי להרגיש כך. את מתעקשת להוציא אותי
מהחיים שלך"
"אני מצטערת... זו לא הייתה הכוונה שלי... תבין, אתה לא יכול
להתערב, זה לטובתך..."
"למה זה לטובתי? זה לא שאת פשעת או משהו, נכון? את לא מבוקשת
על ידי החוק, נכון?"
"לא על ידי החוק..." היא ענתה לי ונאנחה.
"אבל כן על ידי מישהו אחר?" קפצתי למסקנה. היא שתקה ובהתה בפצע
בו טפלה כרגע.
"איירין? מישהו רודף אחרייך?" חזרתי על השאלה.
"למה אתה לא בעבודה היום?" היא ניסתה לשנות נושא.
"איירין, אל תנסי לשנות נושא! מה קרה לך בתקופה הזאת?" גערתי
בה.
"רודפים אחריי אנשים שחייתי אתם במערב, הם מחפשים אותי בכל
הארץ, ואולי אפילו בכל העולם"
"מה הם רוצים ממך?" שאלתי בסקרנות.
"להרוג אותי, לחסל אותי, למחוק אותי. תקרא לזה איך שאתה רוצה,
זה אותו דבר ממילא"
"אני מתקשר למשטרה עכשיו! את חייבת לספר להם הכל, הם יתפסו
אותם!" עניתי כשאני חצי צעד לטלפון.
"לא! הם שולטים במשטרה ובכלי התקשורת. הם בכל מקום, פה,
באירופה, באסיה, באפריקה, בכל העולם"
"את כל הזמן אומרת הם, אבל מי אלה ההם האלה?"
"אם אני אגיד לך, הם ירדפו גם אחריך ויהרגו גם אותך"
"הם לא יפתרו מאתנו בכזאת קלות..." חייכתי אליה והיא חייכה לי
בחזרה. ואיירין עדיין שוטפת את הפצעים שעליי את הפצעים שכסו את
עורי.
שקט משתרר בחדר, לפחות בשבילי, אני נמצא בעולם משלי כשאני
מרגיש על שפתיי את אותן השפתיים שכל כך היו חסרות לי שלוש שנים
שלמות. שלוש שנים של געגועים בלתי פוסקים לקול שלה, לחיוך שלה,
לעיניה ולנשיקת שפתיה. איירין עדיין מטפלת בפצעיי, אבל לא
בפצעים שנוצרו בתגרה. היא טפלה בפצעים אלו כבר. עכשיו היא
מטפלת בפצעים שבתוך תוכי, בפצעים נושנים שבלבי...
אני לא יודע מה השעה, היום פשוט אבדתי כל ממד של זמן. כל
היום תיניתי אהבים עם אהבתי הגדולה ביותר, ואז נפתח פצע חדש...
האם זו באמת אהבתי הגדולה? האם היא האישה שנועדתי לבלות את
שארית ימיי אתה? האם זאת האישה של חיי? אבל פצע זה כבר כוסה
בתחבושת על ידי האישה המדהימה הזאת ששכבה כאן לצדי, איירין.
"הם המשיכו לרדוף אחרי ובגלל זה הייתי חייבת לעזוב את
הלימודים ואת המערב" אמרה איירין לסיכום.
"את רוצה להגיד שמרכז הסיפור על הסמים והנשק הוא לא באירופה
ואסיה?" התעניינתי.
"האנשים שמנהלים את הסיפור הזה הם פרופ' ג'יימסון והבן שלו,
גלן ג'יימסון"
"את רוצה להגיד לי ששנה שלמה ידעת שהבן אדם שיצאת אתו וחיית
אתו הוא פושע גדול. ועוד בנוסף אבא שלו, פרופסור מכובד שהיה
המרצה הראשי של הקורס שלך הוא הבוס הגדול של כל הסיפור?"
"כן, זה בדיוק מה שאני אומרת"
"אני חייב לספר את זה לאנדי, טוב? הוא חוקר את הפרשה כבר יותר
מחודשיים"
"עדיף שרק אנחנו נדע מזה. אל תכניס לזה אנשים מבחוץ! יכול
להיות שידיו של גלן הגיעו גם אליו"
"אנדי לא יבגוד באמון שלי בו! הוא החבר הכי טוב שלי. הוא השותף
שלי! הוא בחיים לא ימכור אותי"
"אני לא מטילה ספק, ריק, אבל אני פשוט מזהירה אותך" היא ניסתה
להרגיע אותי.
"אני חייב לזוז, אני אחזור עוד שעתיים בערך" קמתי והתחלתי
להתלבש.
"מבטיח?"
"מבטיח" השבתי לה.
לאחר שסיימתי להתלבש ונשקתי לה לפרידה יצאתי מהחדר ומהמלון
לרחוב. למרבה הפתעתי, ואולי לא בדיוק הופתעתי כי עם אחד כזה
הכל צפוי, גייב חכה לי מחוץ למלון עם המונית. נכנסתי למונית
והתחלנו לנסוע לעבר בניין בית הדפוס של העיתון שלי.
"קבלת הרבה תשובות, אני רואה" אמר לי גייב.
"הרבה מאד, אולי גם לך יש רצון לספק לי קצת מהמצרך הזה?" שאלתי
ברוב חוצפתי.
"עוד לא ריק, עוד לא" הוא חייך אליי בעוד עמדנו ברמזור.
"הניצנים פורחים"
"על מה אתה מדבר?" שאלתי.
"על האהבה המתחדשת שלך ושל איירין"
"איך אתה יודע את כל זה?" הופתעתי מהבקיעות שלו בחיים שלי.
"חשבתי שהסכמנו שאתה עוד לא בשל לתשובות" הוא ענה לי.
"אבל לפחות תספר לי מה עוד אתה יודע עליי?" בקשתי ממנו.
"אני יודע עליך כל מה שאתה יודע ועוד יותר מזה" באה התשובה
שלו. צחקתי, לא יכולתי להפסיק. כאילו תפס אותי מעין התקף קשה
של צחוק מתמשך.
"אז אם אתה מכיר אותי כל כך טוב, בוא ספר לי על ג'ניפר"
"מה אתה רוצה לדעת עליה?" גייב העלה חיוך ערמומי על פניו.
"למה היא שונאת אותי? מה עשיתי לה?" שאלתי בייאוש.
"רוצה את האמת המרה?"
"כן!"
"לא עשית כלום! זאת בדיוק הבעיה. ישבת בחיבוק ידיים ולא
התייחסת אליה בכלל! התרחקת ממנה ולכן היא פשוט לא מבינה
אותך".
"טוב, לא משנה. לא חיכית כל הזמן שהייתי אצל איירין בחוץ,
נכון?" שאלתי במטרה נואשת להחליף נושא ולנסות להדחיק כמה שיותר
להדחיק את מה שגייב אמר לי. ניסיתי ונכשלתי.
"לא, פשוט ידעתי מתי תצא" ואז בעצם הגענו ליעדנו שלנו.
"ביי גייב! תודה, על הכל!" אמרתי ונכנסתי לבניין. כשהגעתי
למעלית עם הדלת הכסופה, ראיתי את השתקפות הפנים החבולות שלי,
עוד מהתגרה. עליתי לקומה התשיעית וכשנכנסתי למשרד, פגשתי
באנדי.
"בדיוק הבן אדם שחיפשתי!" אמרתי לאנדי.
"מה רצית? אני פשוט חייב לצאת..." אנדי ענה בטון הממהר שלו.
"יש לי מידע בשבילך על הסמים והנשק באירופה. אני יודע מי אחראי
לכל העניין" אמרתי בהתלהבות.
"באמת? מה אתה יודע? מי המקור שלך?" אנדי התעניין.
"אני יודע שאת העסק מנהל פרופ' מסן-פרנסיסקו והבן שלו,
ג'יימסון, שמעת עליו?"
"לא. ספר לי עוד... מי סיפר לך את זה?"
"חברה שלי שהייתה פעם עם הבן של ג'יימסון וברחה מהם, איירין"
"איירין? הבנתי, טוב. זה בסדר. תודה שותף" אנדי ענה לי ויצא.
אחרי השיחה עם אנדי יכולתי לחזור למלון, לאיירין.
חדר 329 שלה נשאר כפי שהיה וגם ממש השתדלתי להיות שקט כדי
שהבולדוג לא יסיים את העבודה שהתחיל.
"איירין, זה אני" דפקתי על הדלת. הדלת נפתחה, איירין משכה אותי
פנימה, סגרה את הדלת מאחורי ונצמדה אלי לנשיקה שכמעט הצליחה
לפצות על השעה הקשה שעברתי בלעדיה, אבל רק כמעט וכמעט זה לא
מספיק.
"דברתי עם אנדי" פתחתי בשיחה לאחר קבלת הפנים הנפלאה שקבלתי.
"לא היית צריך..."
"דווקא הייתי צריך, אני חייב את זה לשניכם, בעקר לך". חיוך עלה
על פניה שכבר זהרו מאושר. היא נראתה כל כך יפה, כל כך קורנת
ומקסימה שלא הבנתי איך אני עדיין עומד על הקרקע ולא מעופף
מאושר.
החיוך המדהים הפך במהרה להבעת פנים מבועתת ומבוהלת עם כניסתו
של אנדי לחדר באיומי אקדח.
"אנדי, מה אתה עושה?" שאלתי כולי מבולבל.
"אני הורג את החברה שלך ריק, היא מפריעה לנו מאד" ענה לי השותף
שלי.
"מי זה לנו?" שאלתי וחבקתי את איירין בניסיון להרגיע אותה,
להוציא אותה מההלם הזה אליו נכנסה.
"אתה לא רוצה לדעת!" צעק עליי אנדי.
"אני לא אתן לך לירות בה, אתה תצטרך לירות בי קודם" התקפתי
אותו.
"אז שניכם תמותו, אתה יודע כבר יותר מדי!"
"אתה עובד בשביל הג'יימסונים?" שאלתי.
"לא, הג'יימסונים עובדים בשביל המפלגה, ואני במפלגה!" ענה לי
אנדי בתקיפות.
"מפלגה? איזה מפלגה?" שאלה איירין שזה עתה יצאה מההלם.
"ניאו-נאצים, אנחנו רוצים גרמניה חדשה" הכריז אנדראס.
"אבל הסבים שלך ברחו מהנאצים, הם נרדפו על ידיהם" עניתי
בניסיון להבין.
"הם לא נרדפו, הם נשלחו על ידיהם לאנגליה למטרות ריגול"
"ולארה"ב למה?" שאלה איירין.
"להתחיל חיים חדשים, זהות חדשה ומחסה" עניתי במקומו.
"אתה לא טיפש בכלל, ריק"
"אם בטחתי בך, כנראה שאני מספיק טיפש בשביל למות, נכון?"
הוא כיוון לעבר איירין את האקדח, דרך אותו והתכונן לירות.
"חכה רגע!" צעק קול מבעד לדלת. תוך שניה הדלת פרוצה וגייב פורץ
פנימה.
"אני יודע הכל" אמר גייב "הכל!"
"מי אתה בכלל?!" שאל אנדראס.
"סתם נהג מונית שיודע הכל!"
"אז מה אתה צריך ממני? אתה גם רוצה למות?" שאל אנדראס בלעג.
"לא אני הוא זה שימות, אתה הוא שזה שהולך למות, תאמין לי, אני
יודע הכל!"
"מה בדיוק אתה יודע?"
"איפה אתם מבצעים משלוחים, מתי, איך. אני יודע גם איפה ואיך
אתם מלבינים את הכספים. אני יודע כל צעד שלכם, כל המחסנים
שלכם, כל התאריכים"
"אתה מאיים עליי?"
"לא. אני יודע שהמשטרה לא תעשה לך כלום כי קנית אותם, פון
שטראסר"
"אני לא יודע איך אתה יודע את כל זה, אבל זה אומר שאתה מת!"
אנדראס כיוון עכשיו את האקדח עכשיו על גייב, זה הרגע שבו
התנפלתי על אנדראס והפלתי את האקדח שלו אחרי מאבק. הוא ברח
ואני אחריו. שמעתי מאחוריי קריאה "ריק! אל תלך לשם!" אבל בכל
זאת הרגשתי חובה ללכת. ברגע שיצאתי מהחדר, פיצוץ הרעיד את כל
המלון.
המשכתי לנסות לרדוף אחרי אנדראס, אבל הוא תמיד התחמק. מחוץ
למלון ראיתי אותו נכנס למכונית מפוארת ועוזב. המפתחות של גייב
היו באוטו, אחריי מיד יצאו גייב ואיירין הפצועה שנפגעה מאבן
בראשה, חסרת הכרה. הם נכנסו גם למונית והתחלנו את המרדף אחרי
אנדראס ואני יושב מאחור עם איירין, מתפלל שהיא תהיה בסדר.
והמרדף ממשיך.
"הם הבחינו בנו" אמר גייב בלחץ.
"אל תדאג, פשוט תיצמד אליהם" אמרתי בטון עוד יותר לחוץ ממנו.
אחזתי באיירין שלי, האהובה שלי שחזרה אלי, הולכת וגוועת
בזרועותיי.
"היא עדיין נושמת! סע לביה"ח הקרוב!" צעקתי לגייב, אבל הוא לא
שמע אותי. גייב כבר איבד שליטה על המונית שכבר נוסעת מעצמה
כשהנהג שלה מוטל על הכיסא שלו מעולף. הוא היה כבר פצוע ועכשיו
התעלף בגלל חוסר דם. המונית נוסעת לעבר קיר הבטון שמלפנים ואני
חייב איכשהו להשתלט על הרכב!
עוד עשרה מטרים, חמישה, ארבעה, שלושה, שניים, אחד.
חושך ודממה משתררים. ואני כבר לא יודע כלום...
חושך הוא הרקע היחיד שאני רואה לנקודת אור אחת מיקרוסקופית.
נקודת אור שהתפקיד המרכזי והיחיד שלה בשבילי הוא להבליט לי את
הרקע החשוך. להראות לי את הפרופורציות בין האור לחושך. לעזור
לי להבין מה יותר דומיננטי בחיים שלי...
מה בעצם בכלל תכלית החיים שלי? מה רציתי להשיג בהם?
קודם, בתיכון, חשבתי שמה שאני רוצה לעצמי יותר מכל זה חיי עם
איירין, אבל איירין עזבה מזמן ומאז נעלמו עקבותיה! נעלמה
מהעולם כאילו מעולם לא הייתה קיימת...
אחר כך רציתי להיות איש קריירה טוב, עיתונאי טוב, אז עשיתי
עבודה נהדרת. עשיתי, אבל מה שעמד בדרכי מקבלת הקידום וההצלחה
האישית זה יחסי האנוש שלי...
רציתי שג'ניפר תבין אותי ושאני אוכל להבין אותה, אבל אני לא
מבין מה כל כך רע לה בחיים? הרי כל מה שהיא רוצה היא מקבלת...
אני יודע מה אני הכי רציתי לעצמי...
כל שרציתי זה להיות מאושר. איירין, העבודה וכל דבר בחיים
שעשיתי בשביל עצמי היו אמצעים שניסיתי להיעזר בהם כדי להשיג את
מטרת העל, האושר הנשגב. אבל גם כשהיה לי הכל, לא הייתי מאושר.
למה? הכל בגלל השחור.
איפה אני בכלל? למה הכל חשוך? אבל הנה יש שם נקודת אור
מיקרוסקופית שנראה כאילו שמתרחבת אט אט. האם אני מתקרב
לאושרי?
עכשיו שמעתי קול צועק לי "ריק! אל תלך לשם!" ומשהו גורם לי
לחשוב שכל זה לא היה קורה אם הייתי מקשיב לקריאה הזאת.
ועוד הפעם אני עסוק ב"אם... אז... " אבל ה"אם ואז" כבר לא
עוזרים לי להרחיב את נקודת האור שגודלה כגודל החור שנוצר אחרי
שמחט חודרת נייר שחור. אמנם האור מתרחב, אבל החושך רק הולך
וגובר ונדחס ואני לא רואה כלום מלבד שחור ולבן. אין ים ואין
שמיים. פרצופים? אני לא חושב שאני מזהה את הפרצופים שמולי...
אני לא מאמין שיש חוסר הכרה בי. עכשיו אחרי שחוויתי גם את
זה. אני פשוט לא מאמין.
"ריק, אנחנו צריכים לדבר..." נשמע קול. והאור כבר כמעט וכסה את
כל הרקע. אור מסנוור.
"ריק? אני יודעת שאתה שומע אותי כבר" אמר שוב הקול. האור נחלש
וכבר לא כל כך מסנוור אותי, עיניי רואות בבירור ונחשפת בפניי
התמונה הבאה...
מלאך עומד מעלי.
"אני כבר מת?" שאלתי.
"לא, אתה ער" אמר המלאך.
חזרתי להכרה, התעוררתי, ומעלי עומדת, ניצבת ג'ניפר ליטל.
"ג'ן, מה את עושה פה? איפה אני? מה קרה?" תקף אותי בלבול. ואז
פתאום הבנתי שאני בבי"ח ושהתאריך כבר התשעה באוגוסט. אבדתי
שבוע מהחיים שלי...
"כמה זמן אני פה?" שאלתי בקול עייף. הרופא נכנס וביקש מג'ן
לצאת.
"כמה זמן אני פה?" שוב שאלתי והפעם את הרופא.
"שלושה ימים" ענה הרופא "היה לך הרבה מזל, יכולת לסיים את חייך
כמו הבחורה שנהרגה מהתאונה הזאת"
"איזה בחורה?" שאלה בסקרנות מרובה.
"אני קיוויתי שאתה תוכל להגיד לי" אמר לי הרופא.
"אני לא זוכר כלום מהימים האחרונים, כאילו הכל מחוק"
"יש לך אמנזיה זמנית, הזיכרון ישוב אליך בקרוב מאד. אם הוא
יקבל גירויים נוספים אז..."
"מתי אני אוכל לצאת מפה?" שאלתי בחוצפה.
"אני מעריך שהיום בערב" והוא החל לבצע בדיקות שגרתיות. "יש לך
הרבה מזל, תאמין לי, יצאת מהתאונה הזאת בנס!" אמר הרופא לסיכום
ויצא.
כעבור מספר דקות נכנס אנדי לחדר לשאול לשלומי.
"אני בסדר, תודה" עניתי לו.
"מה קרה לך?"
"אני לא זוכר כלום... מתי הספקת לחזור מקלן?"
"לפני שבוע בערך, אתה רוצה להגיד שאתה ממש לא זוכר כלום?"
"כל מה שקרה בשבוע ימים האחרון" עניתי בייאוש כלשהו.
"מה הרופא אמר? מתי תיזכר בכל מה שקרה?"
"הוא אמר שעוד מעט הכל יחזור אליי"
"הבנתי, ומתי אתה יוצא מפה?" שאל אנדי.
"עוד הערב לפי דברי הרופא..."
שקט מילא את החדר בצליליו הערבים עד מאד. הקומה התשיעית
בביה"ח, שם החדר בו אני שוהה כרגע. היד של אנדי התקרבה לכיסו,
הוא נתן בי מבט ואמר:
"אני מצטער ריק, אבל לא הייתה לי ברירה..."
באותו הרגע, משהו קפץ במהירות מתחת לשולחן, כנראה הרתיע את
אנדראס, כאילו נכנס בו השד, הוא הסתובב לחלון, נתן מבט מלגלג
אליי ובחזרה לכיוון החלון, לקח תנופה וקפץ דרך השמשה. צלילי
הזכוכית הנשברת לרסיסים לא השתוו בעוצמתם לרעש הנפילה של
אנדראס על אמבולנס מהגובה הזה של תשע קומות.
לפני הופיע מלאך שומר, הוא נראה מוכר מאד.
"מי אתה?" שאלתי.
"גבריאל" אמר ונתן בי מבט של שיחה.
המלאך שעמד לפני, גבריאל, או גייב כמו שכולם נהגו לקרוא לו
בגלגול האחרון שבו חיי
לא נראה כפי שתמיד דמיינתי שמלאך יראה. הוא לא היה אדור בגלימה
לבנה, אלא לבש טוקסידו לבן ונעליים לבנות. וכן, היו לו כנפיים
כמו לכל מלאך שומר, אבל כרגע מטרת הכנפיים הייתה להוכיח לי את
זהותו.
"מה אתה מתכנן לעשות כשתצא מפה?" שאל אותי המלאך.
"לחזור הביתה, לקחת חופש מהעבודה ולטוס למונטריאול"
"מה עם האושר שלך? האהבה שלך?"
"מי הייתה הבחורה שנהרגה בתאונה?" שאלתי.
"מי סיפר לך שמישהו נהרג?"
"הרופא אמר לי" התעקשתי, "אז מי זאת הייתה?"
"חברה שלך!"
"ומי זאת בדיוק?" שאלתי בסקרנות כי לא זכרתי משהי שהתקרבתי
אליה בזמן האחרון.
"איירין" ענה המלאך שלי בבושה כי לא יכול היה להציל גם אותה.
"איירין?" הופתעתי, "לא יכול להיות! איירין במערב!" תקפתי.
"היא חזרה בשבילך!" ענה המלאך.
פניי החווירו, דמעות שוטפות את כל גופי. הצעקה שצעקתי לא
השאירה כל ספק בביה"ח שאני כבר בהכרה מלאה.
"אתה שקרן!" תקפתי את גבריאל, "איירין לא יכולה למות! אסור
לה!"
"היא נפצעה בפיצוץ במלון מאבן שפגעה בראשה, היא מתה בזרועותיך
במונית, לפני ההתנגשות, אני מצטער ריק... ניסיתי להציל אותה
ולא הצלחתי. לא יכולתי לעשות כלום!"
"מה אני אעשה עכשיו?" שאלתי אותו מחוסר כל מלה.
"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?"
"תדריך אותי... תכוון אותי..." הבעתי תחינתי אליו.
"קודם כל לך הביתה ותן לזיכרון לחזור. אל תשכח כמה ג'ניפר יקרה
לך וכמה את רוצה לפייס אותה... ריק, אל תפגע בה! זה הסיכוי
האחרון שלך להשיג את הבקשה הגדולה ביותר שלך! סיכוי אחרון
ויחיד!"
"ג'ניפר היא ה..."
"כן, כן..." גבריאל נכנס לדברי. דמותו נעשית מעומעמת וכעבור
עשר שניות בערך לא נשאר ממנו שום זכר. מאז מעולם לא ראיתי שום
מלאך, חוץ מג'ניפר...
"אתה אדם חופשי עכשיו!" בישר הרופא את הבשורה המשמחת "אתה יכול
ללכת הביתה!"
עכשיו אחרי שנזכרתי בימים שלפני התאונה, לפתע הבנתי לאן בעצם
אני הולך. והרגליים נושאות אותי במדרכת הרחוב במהירות הגבוהה
ביותר שאני רק יכול.
ניסיתי להסית את דרכי ממה שקרה אבל כל הזמן רק לשם הלכתי,
והזיכרונות קופצים מכל פינה בלי שתהיה לי אפשרות אפילו לנסות
לעצור אותם.
אולי לא ידעתי לקראת מה אני הולך, אבל כשראיתי את פניה מעליי
בביה"ח, כשנזכרתי מה גייב, הנהג מונית, המלאך השומר שלי, אמר
לי על רגשותיה של ג'ניפר כשנסענו לעבודה שלי מהפלאזה, מה שהוא
אמר על זה שלא עשיתי כלום...
חשבתי על מה שהוא אמר לי לפני שנעלם בביה"ח, שאסור לי לשכוח
כמה היא יקרה לי ושזו ההזדמנות האחרונה שלי להגשים את המשאלה
הגדולה ביותר שלי.
נזכרתי בתמונה שלה שבה בהיתי כאשר מצאתי אותה מעליי עומדת קרה
וכועסת. כשראיתי אותה בביה"ח עומדת מעליי, היא לא כעסה, היא
הייתה מודאגת...
פתח הבניין שלה, מקום כה גדול ומה אם היא לא בבית?
לא! היא בטוח בבית... היא בחופש היום, נחה לה. היא אמרה לי על
היום הזה כבר לפני הרבה זמן... היא תכננה אירוע גדול, אבל בסוף
הכל קרס...
המעלית הייתה בקומת הקרקע ממנה עליתי לקומה השלישית, הקומה
שלה. כשהסתכלתי במראה, ראיתי בן אדם חדש לגמרי. כל כך קיוויתי
שהיא תראה אותו גם, שהיא תקבל אותו, שהוא יוכל לתקן את היחסים
ביניהם...
התקרבתי לדלת שלה, צעד ועוד צעד ועוד אחד... הפעם אני לא נסוג,
אמרתי לעצמי. עצירה מוחלטת והיד כבדה עליי. חיכיתי לזה כל כך
הרבה זמן...
טוק...
טוק...
טוק...
דפיקה בדלת.
והדלת נפתחת... |
