תשע בבוקר, בטח איחרתי לשיעור הראשון אבל למי אכפת?
בכל מקרה המורה לכימיה עם השיער שנראה כמו חירבון יונים ושמלה
בגודל של מצנח לא תרגיש בחיסרוני, כמו בשאר ימי שלישי.
זה לא באשמתי, באמת שלא, פשוט ימי שלישי כל כך משעממים!

שוב עוברים דרך השומר הזקן. בראש חולפות לי מחשבות לגביו, איך
הוא יכול לרוץ אחרי מחבל שיכנס לתוך בית הספר אם הוא בקושי
יכול לזוז עם הקטטר שתקוע לו בזין. אני מלטפת את התיק שלי
ונכנסת לתוך תחומי בית הספר.
השמלה שלי מתנופפת ברוח ואני מרגישה איך תחתוני מתרטבים
מהתרגשות.
Better then sex אני חושבת לעצמי, אין ספק שאלו רגעי הגדולים
ביותר.
הלב שלי דופק במהירות, כאילו בדקות אלו אני ממציאה את המכונה
שתכבוש את העולם בשלושים שניות או אולי אני מוצאת מקום בו רגל
אדם לא דרכה מעולם, ואני מתרגשת לא בגלל שהוא מרוחק מדי או
מבודד או סודי בהחלט או סתם מכושף אלא פשוט בגלל שהוא לא היה
קיים שם קודם. למצוא מקום שעדיין לא נמצא בשום מקום זה כמו
למצוא את מוסר ההשכל של סיפור שעדיין לא סופר. בית הספר עטוף
במין הילה של קסם לא מוסבר, כמו היופי שבכאב כאשר נוגעים בשן
שהולכת ליפול, כאב עדין, זהיר, כל עצב בשן יותר רגיש ממישנהו.

אני עוברת את כיתת כימיה שברקע קולות הרעמים של המורה. אני
מרגישה כמו זומבית, מכושפת שבראשה עוברים רק קולות של אושר או
אולי קולות של כאב - המרחק בין אנחה לצרחה מתחיל להטשטש
בשבועות האחרונים.
העלייה המעייפת לקומה השניה כאילו ונמשכת לנצח. מדרגה ועוד
מדרגה מביאים אותי לשלמות מוחלטת. אני פותחת את הדלת שבסוף
המסדרון ורוח הבוקר פורצת לשיערי הרטוב.
עגלי זיעה קטנים נוטפים מגופי לתוך השמלה החדשה ואני מרגישה
איך האדרנלין זורם בעורקי החלשים - מה שגורם לידיי לרטוט
מהתרגשות, אולי מפחד.
אני פותחת את התיק ומוציאה את הרובה. אני מניחה אותו על כתפי,
משקיפה על בית הספר מהגג ומחכה...


ומחכה...


ומחכה...


בום! הרובה צועק ואני מנסה להשתיק אותו. שקט! שקט!
בום! בום! הוא חוזר בעקשנות ועוד שני תלמידים נופלים.
נשמע הצילצול והתלמידים מתחילים לצאת מהכיתות ולרוץ בהיסטריה
לעבר היציאות, מטרות נעות בכל מקום. מטרה אחת מימין ומטרה
משמאל.
אין אפליות, כל ילד יקבל את המגיע לו. המורה לכימיה יוצאת
מהכיתה והרובה פשוט חייב. הוא חייב. אם הוא לא יהרוג אותה -
איך אני אשיג אישור לגבי העדרותי מיום שלישי שעבר?


בום! בום!


שומן פורץ מבטנה הענקית וגופה מתרסק על הדשא.
קריאת מלחמה נפלטת מפי והרובה ממשיך בשלו.
אחרי שעה ואולי בעצם דקה אני שומעת את הדלת נפתחת ושני אנשים
חסונים תופסים אותי בזרועותי העייפות וסוחבים אותי החוצה.
הכל מתחיל שוב להתבהר, מה עשיתי? מה עשיתי? איך נתתי לרובה
להשתולל ככה?
למה אף אחד לא קשר אותו לעמוד או משהו? איך נותנים לרובים
להסתובב ככה חופשי?
כאשר יצאתי מבית הספר מאות כתבים שנראו כאילו על סף אורגזמה
מגדולת הסקופ שמצאו- התנפלו עלי והתחילו לשאול שאלות. כולם
נראו כמו דגים באקווריום, רוצים להגיד הרבה אבל לא יוצא כלום.
וכאילו מתוך כל הכלום הזה שמעתי רק שאלה אחת, שאלה אחת של
עיתונאית שכניראה קיבלה קידום אחרי המשפט שלי, 'למה עשית את
זה?'  
היא שאלה בתמימות.
אני חשבתי לרגע ואז, כמו מלכה, הרמתי את ראשי, הסתכלתי טוב טוב
לתוך עיניה המפוחדות ובחיוך צדדי אמרתי :


'כי ימי שלישי כל כך משעממים...'