אז הוא באילת ואני בחולון ואפילו לא שיחת טלפון. איפה זה משאיר
אותי? הוא אמר שהוא רוצה לבד, אבל משום מה זו אני שנותרה בגפי.
איפה ההיגיון במשפט הזה?
הוא באילת ואני בירושלים. הוא באילת ואני בקריית שמונה. הוא
באילת ואני באספמיא, חלומות, כמובן.
הוא באילת ואני מבקרת. הוא בסיני ואני איתו. ועץ דקל. וחוף.
ושקיעה. ומעט מאוד בגדים. מהר מאוד בלי.
הוא בחיפוש מעמיק ואני בחיפוש אחריו. הוא בעבודה ואני עובדת על
עצמי, עובדת על חיים טובים יותר, עובדת על למצוא עבודה, עובדת
על למצוא אהבה, עובדת עליו שאני לא אבודה בלעדיו. עובדת על
עצמי שאני אמצא את הדרך ולא הלכתי לאיבוד.
ובעצם איפה זה "איבוד" ואיך יודעים כשמגיעים אליו? יש שלט?
אולי בשלט כתוב "ברוך הבא לאילת"? האם את מה שאיבדתי אמצא
באילת, שם ה"איבוד" שלי? או אולי ה"איבוד" שלי נמצא בלונדון?
באמסטרדם? בפריז? בניו-יורק? בניו-זילנד? ברומא? בראשון לציון
עם ווילה דו-קומתית, כלב קולי, מכונית סטיישן ו-2.4 ילדים
והוא, יאפי בבורסת היהלומים?
בכלל אפשר למצוא את "איבוד"? הלכתי לאיבוד לפני כל כך הרבה זמן
שאני בכלל לא יודעת איפה זה כאן. בשבילי זה כאן, אבל בשביל
אדם שנמצא באילת זה שם. אז איפה אני? לא כאן ולא שם. איפשהו
באמצע.
אולי "איבוד" זה שערי גן עדן, שם כל אדם שהלך, נמצא, והוא
מפסיק לחפש. אבל מה זה שערי גן עדן? אולי זו האהבה? משמע, אדם
שמצא אהבה אין יותר טעם לחייו, שכן מצא הכל ומעכשיו דברים רק
יתדרדרו.
אם שערי גן עדן = אהבה
מכך נובע
שאהבה = מוות,
ומכך נובע שבעצם אין טעם לחפש אהבה, היא תבוא בעצמה, כי גורלו
של כל אדם טמון במוות בסוף הדרך.

אז אם אדם שחווה אהבה, מת, איך זה שאני מעודי לא חוויתי אהבה
ואני מרגישה כמתה?