ביום הולדתי ה-25 הרגשתי זקן. בלי עבודה, בלי חברה ובישראל
2003 החיים לא נראו איי איי איי כמו שהזקנים אומרים. ביום
הולדתי הלכתי לעזור לסבתא שלי בכל מיני שליחויות. שליחותי
הראשונה הייתה לבית המרקחת שנמצא בקופת החולים השכונתית. הקופה
נראית כמו וילה רגילה מבחוץ, משופצת, צבועה ונקייה. עם שבילי
דשא ירוקים ומטופחים ופרחים בערוגות קטנות. אך כבר בכניסה הכל
השתנה.
על הדלת רשום דחוף, אז דחפתי. כמובן שדחפתי גם שתי זקנות
שנשענו על הדלת מחוסר מקום. אמרתי סליחה, נכנסתי בקושי וממרחק
שני מטרים בודדים ראיתי בקושי את דלפק בית המרקחת מוקף שמלות
פרחוניות, כובעים רחבי שוליים, שיערות לבנות, מקלות הליכה וזוג
משקפיים מביט בכל ההמולה במבט של ניצול טיטניק. כעבור שתי
שניות ניצב מולי מנהיג התור, גבר שזוף וזקוף בשנות ה-60 בעל
שפם לבן וכובע מצחיה שרשום עליו PLAY. את ה-BOY כנראה אי אפשר
להגיד עליו עוד ובכל מקרה זה היה כובע של חברה אחרת. שאלתי
בפחד "מי אחרון?" ואז החל הדיון הראשון בפרלמנט החביב. אישה
כפופה שעברה הרבה הצביעה על שכנתה למושב אך זו החלה לצעוק מה
פתאום אני כבר הייתי פה. בסוף הדיון התברר שמנהיג התור שאמר לי
לשאול מי אחרון, היה האחרון. תפסתי עמדה משקיפה על הזקנים
החביבים שמחצו בלהט הדיון נערה המומה. מכיוון שהקופה הייתה
כל-כך קטנה קיוויתי שכל האנשים הללו מתפזרים בין החדרים אך
במהרה התאכזבתי וראיתי שהגעתי למקום הכי חם באיזור.
מזיכרוני מבתי-מרקחת, לעולם לא נתקלתי בכזה מחזה ולכן לא הבנתי
על מה ההמולה אך כבר עם הגברת הראשונה שפנתה לדוכן לאחר
שהגעתי, הרמז הראשון נתגלה. הגברת בעלת השמלה הפרחונית מסרה
לרוקח את מגילת הבריאות שלה וזה החל לתזז בחדרון שלו ונגע כמעט
בכל מדף. כשמסר לה את התרופות המבוקשות וכבר בא ללחוץ על
הקופה, אמרה לו "חכה רגע" והוציאה גם את של בעלה. הרוקח האמיץ
לא נרתע וניגש ישר למשימה. הרשימה כאורך הגלות אך הוא עמד בה
בגבורה.  
בינתיים התפתח דיון בין היושבים על דת ומדינה. בתור הדת עמדה
אשה עם ורידים רבים ופיאה שלמרות כל ההטחות בה נשבעה שהיא רק
דתייה ולא חרדית. בתור המדינה ישבה אשה עם חזה שעבר הרבה והגיע
רחוק וטענה שחילונים מצפים הרבה משומרי המצוות. אך היא ציפתה
הבוקר שנער עם כיפה ופולקסווגן יאפשר לה ולבעלה הנכה להיכנס
לחנייתה והוא, למרות כל ההסברים, לא התרצה. הדתייה עם הפיאה
התרגזה עוד יותר מאשר התרגזה כאשר האשה והתלתלים לעגו לאלוהים
ומנהיג התור אמר "כולנו עם אחד" וסיים את הדיון. אחרי המגילה
הגיעה תורה של השמלה הפרחונית השנייה שהסבירה לרוקח בטוב ליבה
את כל הבעיות שלה ושל בעלה, נתנה למשקפיים שיעור ברוקחות
והסבירה לו מדוע התרופה שנתן לה לא טובה כמו מה שהיא ביקשה
וכמובן לא זזה עד שבאה על סיפוקה. מרוב ייאוש כבר התחלתי
להעלות חיוך ולמצוא את העניין משעשע אך שהגיע תור המנהיג כבר
לא יכולתי אלא להתפקע. אם נדבר בסדרי גודל אז חשבונו יצא 237
שקלים ובערך 20 קופסאות כדורים, אך כשבא לשלם הוציא הפתעה. לא,
זה לא היה אקדח, שאולי יכל לזרז קצת את העניינים, אלא שקית
מלאה בשקלים, מה שעדיין קוראים, ג'וקים. הגיבור והמשקפיים
שנראה כבר מתורגל במשימה הלך לשולחן האחורי והחל בספירה. באותו
רגע הגיעה הגברת מהבוקר, שכמובן קיבלה את התרופה שלא ביקשה.
היא ביקשה רק רגע, סליחה, כבר הייתי פה הבוקר וזה ייקח רק
שנייה, אך המנהיג ועוזרו שהגיע זה עתה, הסבירו לה שהם כבר
מאתמול והיא יכולה לשאול מי אחרון בתור. בדרכי הארוכה עוד
הספקתי להתעדכן בחדשות הרפואה, בטיפולים ניסיוניים, לספוג מנת
חיידקים מהמשתעלת הראשית ולחזור לשואה ובחזרה. וכשהגיע סוף סוף
תורי, שאל הרוקח "גם אתה רוצה לוסק?" הגבתי ב"אה?" אך אז הוא
הביט בשם על המרשם וראה שאני כנראה לא ברוניה. בכל זאת הוא
הסביר שרק לו בכל העיר נשארו הכדורים נגד האולקוס ובגלל זה
המהומה. לי זה לקח שנייה והגברת מהבוקר ניסתה שוב את מזלה.
יצאתי בברכת שנה טובה והחלמה מהירה, כמובן אחרי שצירפו אותי
לדף הקשר והבטחתי שנשוב ונדבר. במהרה התברר שהדף היה לעזר כאשר
הזמינו אותי, אחרי שבוע, לבקר את מנחם הרוקח שהתאושש ממנת
היתר.