כולם אמרו לי שאם הוא לא בטוח שהוא אוהב אותי, הדבר היחיד
שיוכל לשכנע אותו זה נשיקה. אני לא רציתי להקשיב להם. זה לא
שלא רציתי להתנשק איתו, אבל הרגשתי שאם אנחנו מתנשקים כדי שהוא
יאהב אותי, אנחנו עלולים גם לשכב רק כדי שהוא יאהב אותי. ומה
זה פה? אהבה צריכה לבוא מהלב, לא צריך לתת בעדה דברים. אז לא
נתתי לו נשיקה. חצי שנה כמעט יצאנו, ולא התנשקנו. לו זה לא
הפריע, בגלל שהוא לא היה בטוח שהוא אוהב אותי, והיה לו טוב
ככה, להסתובב איתי, למזמז אותי קצת עם הבגדים, בלי נשיקות. אני
אהבתי אותו. מאוד. ורציתי להתנשק אבל פחדתי מזה. זה היה שלב
שהיינו חייבים לעבור אך כל הזמן דחינו. יותר נכון אני דחיתי.
כי פחדתי. פחדתי שאני לא אנשק טוב, פחדתי שהנשיקה לא תשנה שום
דבר. ואני משערת שהכי פחדתי, שהנשיקה תשנה הכל.

חיכיתי כך, חצי שנה, בדרך כלל היינו יוצאים לדיסקוטקים וסרטים,
לפעמים גם היינו יושבים בבית מחובקים, מדברים על הכל ועל כלום.
יום אחד הבנתי שזה לא יילך ככה, אם נמשיך בלי להתנשק נהפוך
בסוף לידידים טובים, ולא רק שהוא יסתכל על אחרות, הוא עוד עלול
לספר לי על כך.

זה היה באחת הפעמים המעטות שהוא נשאר לישון אצלי. ההורים שלי
היו בנופש בקפריסין ואחי היה בצבא. חזרנו ב5 בבוקר מאיזה
פאב-מועדון בתל אביב. שתיתי קצת באותו ערב, כי לא רציתי להיות
לגמרי מפוכחת כשזה יקרה. אחרי שסידרתי לנו את המיטה והחלפתי את
השמלה הסקסית השחורה בבגדי שינה, ניגשתי אליו. "קר לי" אמרתי
בקול מתפנק. הוא חיבק אותי חזק מאחורה, הסתובבתי אליו. קירבתי
את הפה שלי אל פיו. "את בטוחה?" הוא שאל. "לא" אמרתי ונשקתי
לו. זאת היתה נשיקה קטנה, יבשה, על הפה, שפתיים סגורות. אחריה
הגיעה הנשיקה האמיתית. נשיקה צרפתית כמו בסרטים, הלשון שלו
עמוק בגרון שלי, ולהיפך. זרמתי עם זה. נהניתי מכל רגע, נהניתי
מהעובדה שהלחצים נעלמו, "הנה, זהו, עברנו את זה". לאחר הנשיקה
הסתכלתי עליו, ניסיתי להרגיש מה שהוא מרגיש, להיכנס למחשבות
שלו. אני אף פעם לא התנשקתי קודם, הוא כן. לא ידעתי אם זו
נחשבת נשיקה טובה, לא היה לי נעים לשאול. הוא הסתכל עלי במבט
כזה... מבט שלא הצלחתי להבין מה הוא אמור להביע. העיניים שלו
היפנטו את העיניים שלי, אבל למרות שגעשו בהן רגשות, לא הצלחתי
לזהות אותם.

אני אהבתי אותו, עוד לפני הנשיקה. הוא ידע את זה. הוא היה
הנשיקה הראשונה שלי. הוא היה האהבה הראשונה שלי. אבל הוא לא
אהב אותי. למרות שהוא רצה. וגם הנשיקה לא עזרה לי. אז נכון
שאני מאוד אהבתי והייתי צריכה להתבגר. אבל הרבה שנים אח"כ, וגם
כיום לפעמים, כשאני נזכרת בו אני מצטערת. מצטערת על אותה נשיקה
ראשונה, שלא נוצרה מאהבה משותפת, היא באה במטרה מסויימת,
ונכשלה במטרתה.
זהו סיפורה של אותה נשיקה ראשונה שלי, שפשוט הלכה לאיבוד.