לפעמים היא הייתה יוצאת מהדירה. לפעמים. בדרך כלל מאוחר בלילה.
כשהרחובות אמורים להיות ריקים מאדם. אבל בתל אביב... רוב הזמן
שהייתי עובר ליד דלתה הייתי שומע גיטרות ובאסים מפלחים את הרב
בריח בניסיון נואש לשבור את הקירות, ליצור סימני חיים.
הייתי נעצר לרגע, בוהה בשלט השם הקטן שתלוי כמעט על כל דלת
בבית דירות טיפוסי, מחזיק את עצמי מלהצמיד את אוזני למתכת
הקרה, לנסות לשמוע משהו אחר חוץ מצלילי הסטריאו. אולי היא
מכינה לעצמה משהו במטבח, אולי היא באמצע שיחה גורלית בטלפון,
אולי היא שואבת אבק, אולי היא בוכה. אבל הייתי ממשיך ללכת,
מרגיש אשם על שאפילו חשבתי לחדור אל חייה ככה, במציצנות כזו.
היה בה משהו שגרם לי להרגיש ככה. שגרם לי לחשוב ככה. עליה. כל
הזמן. לפעמים.
זה היה החיוך שלה. ביום שהיא עברה לבניין. איך שיצאתי מהדירה
היא עמדה בפתח לשלה, עם שתי מזוודות וכמה קרטונים. נעלתי את
הדלת בתנועה מכאנית מבלי להסיר ממנה את העיניים, סוקר אותה בלי
רחמים, כל גופה עובר בדיקה קפדנית של מומחה. כוסית, חשבתי
לעצמי, מוזרה אבל כוסית. היא הסתובבה והסתכלה לי ישר לתוך
העיניים. ואז היא חייכה. זה כאב. המחשבות שלי נעמדו דום. המשפט
האחרון שעבר לי בראש נמחק במבוכה. הרבה אנשים חייכו אלי, אני
לא ילד בודד ויתום, יותר מטריליוני חיוכים הועפו בכיווני כל
חיי ואף לא אחד השתווה לשלה. כי היא... היא התאמצה בשביל החיוך
הזה. יכולתי להרגיש את השרירים בפניה נמתחים בכאב, אחד, אחד,
כדי ליצור את התמונה הזאת. נשארנו כך כמה שניות, לאחר מכן היא
הסתובבה שוב, הכניסה את הדברים לדירתה החדשה ומבלי להביט לעברי
פעם נוספת או להגיד דבר, היא סגרה את הדלת. ונעלה אותה. אני
בכלל כבר שכחתי מה הייתה הסיבה שבגללה הייתי צריך לצאת מהבית.
חזרתי על עקבותיי משאיר חלל פעור במסדרון ונשכבתי במיטה עד
הלילה. מנתח את חיי דרך מבטה, מוצא את הטעויות שעשיתי דרך
חיוכה, מנסה להשיל ממנו את קורי העצב.
לפעמים הייתי מחליט שהפעם אני אלך לדבר איתה. פשוט אכנס
ואתיישב אצלה על הספה בסלון ואעביר איתה שיחת נפש אחת, רק כדי
להבהיר את הדברים עד הסוף.
אבל כוסאמק, לך תדפוק על הדלת של תודעה ותבקש תשובות. ועוד בתל
אביב...