"דניאל תעביר לי את הסיגריות" אני מפצירה בו בקול מתחנן ומוזגת
לעצמי כוס נוספת מלאה בליקר הכחול והמסריח. זה התחיל ממשחק
מטומטם,המשחק נגמר ואני עדיין ממשיכה לשתות. עוד כוס ועוד כוס.
יערה נשכבת על השטיח מסוחררת, לה שתי כוסות ליקר כחול הספיקו,
אני-אני בנויה מחומר של אלכוהוליסטים מקצוענים, רק אחרי חמש
כוסות מהליקר הכחול ועוד שתי כוסות וודקה נקיה אני נופלת על
הרצפה ומתגלגלת מצחוק. דניאל זורק לי מבט של"ההשתכרות שלך לא
במקום בכלל" ואני ממשיכה לצחוק לעצמי. יערה מתחילה לדבר על כל
מה שלא צריך... ורק מילי שכובה לצד דניאל והם מסתכלים עלינו
כאילו צימחנו קרניים. "בשביל מה ההשתכרות הזאתי יסמין?" מילי
מפנה אליי אצבע מאשימה. היא צודקת אני אשמה, אני הצעתי שנפתח
את ארון המשקאות. אבל כל כך לא אכפת לי, בא לי רק לשכב על
הרצפה ולעשות מעצמי צחוק. היחידה שמבינה אותי היא יערה, היא
מחייכת אליי חיוך זדוני בעיניים בוהקות. דניאל קם ומרים אותי
מהרצפה, "יאללה הבייתה את הולכת לישון". מי לישון, מה לישון,
אני בדיוק התחלתי להנות, בשלב זה לא הייתי בטוחה אם שמעו אותי
או אם דיברתי לעצמי. "את מסריחה" יערה צועקת למילי ואני ,כאילו
הייתה זאת הבדיחה הטובה בעולם מתפוצצת מצחוק בזרועותיו של
דניאל. "נו, אל תהיה רע, אני מנשקת אותו, תן לי עוד כמה דקות
ליהנות". דניאל מסכים בלית ברירה ונזרק על הספה בשקל וחצי
בסלון הבית של יערה. "אתם כולכם קומו ולכו להזדיין!" אני צועקת
לחלל החדר, מילי ודניאל אפילו לא מגיבים, רק יערה ממלמלת משהו
בלתי מובן. חצי שעה עוברת ואני עדיין בתוך סרט משל עצמי,
מתפתלת על השטיח ורק רוצה להקיא את נשמתי. יערה כבר אחרי ההקאה
ועברה לה תחושת הגועל. אני קמה בקושי ומוליכה את רגליי לכיוון
השירותים, אני מתרוקנת וזה כבר הרבה יותר טוב. דניאל ומילי
קמים, אנחנו מכסים את יערה שנמצאת בשלבי הירדמות על ספת הסלון
ויוצאים מהבית. "קר לי" אני מתבכיינת. דניאל עוטף אותי
בסווטשירט הגדול שלו ומכניס אותי למושב האחורי. מילי מתיישבת
לידו. השכיבה הזאת במושב האחורי עושה לי בחילה ברמות שלא
יתוארו, אבל מרוב שאני מסטולה כבר אין לי כוח לעשות משהו בקשר
לזה ואני נשארת דבוקה למושב. האוטו עוצר בכניסה לבית של מילי,
היא יורדת. "ביי טמבלית"היא מסננת לי, "רוצה לעבור לידי"?
דניאל שואל, אני לא עונה והוא מתניע ונוסע לכיוון הבית שלי.
עוברות עשר דקות שנראות לי כמו נצח, דניאל עוצר סופסוף ואני
נשפכת מהאוטו,הוא מחייך אליי "את תהיי בסדר,כן?" הוא שואל,
"כן,אל תדאג, כמו בובל'ה אני חוזרת לעצמי"אני משיבה לו, "דניאל
תתקשר כשאתה מגיע הביתה,אני דואגת אתה עייף" הוא מהנהן בראשו
לחיוב מביט בי דרך שתי עיניו הכחולות מפריח לי נשיקה  ונוסע.
אני גוררת את עצמי במדרגות... ונכנסת למיטה. ההשפעה כבר כמעט
עברה ואני נותרתי עם כאב ראש טורדני. אני מניחה את הפלאפון ליד
הראש ומכבה את האור.

                                 

     

"22 שיחות שלא נענו" השעה שש בערב, שיט פיספסתי את השיעור
נהיגה אני ממלמלת. אף שיחה מדניאל, מוזר אני חושבת. אני קמה
מהמיטה בכבדות ופותחת טלויזיה, לא מספיקה להתיישב וצלצול
טורדני בדלת מציק לי בראש. "רק רגע" אני צועקת. "מיקה מה את
עושה פה?"
"יסמין...זה דניאל..." אני אוטמת את אוזניי "לא רוצה לדעת!".
"יסמין לא היה לו סיכוי, משאית עמוסה... הכל קרה מהר והוא איבד
שליטה"... היא בוכה, אני כולי רועדת, הראש דופק פטישים ואני
רועדת, לא מצליחה לשלוט בזה. מיקה מחבקת אותי,אני מתמוטטת
לרצפה ולא מצליחה לאסוף את עצמי. יום למחרת, ההלוויה. אני
עומדת לצד מיקה ולידנו מילי ויערה, שקט שורר מסביב,עצב באוויר,
ורק צעקה מחרידה מפלחת את האויר, זאת אני שצועקת.
"סליחה!!!"