הגיע בוקר, אני מניח שתמיד ידעתי שזה יקרה, אבל איך שהוא
הידיעה אף פעם לא עוזרת,זה תמיד יתפוס אותך לא מוכן.
אני ממש שונא ללכת לישון בלילה, אני תמיד מרגיש שאני מפספס
משהו, שאנשים אחרים עושים דברים מעניינים בזמן שאני הולך לישון
שאיך שאני נכנס למיטה, מיליון אנשים יוצאים לרחובות ומתחילים
לחגוג ולשתות ולהזדיין ובכללי להיות שמחים על זה שהם לא ישנים.
אני גם ממש שונא לקום בבוקר, לצאת מהחמימות של הפוך שלי אל
החדר הקר, לצאת מהעולם העמום של התת מודע והחלומות אל המציאות
החדר הקר. לקום ולקלל את הילדים המעצבנים שעושים לך רעש כזה
נורא על הבוקר ואז להזכר שהילדים האלה הם בעצם האחים הקטנים
שלך. אז אם אני שונא ללכת לישון, ואני כל כך שונא לקום בבוקר,
איך זה שאני כל כך אוהב לישון? לא ברור, לא ברור בכלל. אחרי
המקלחת אני יוצא מהחדר והולך אל המקרר כדי לחפש לי קצת מיץ
תפוזים לחם וטחינה גולמית, אני אוהב את איך שהטחינה נספגת בלחם
ואיך שהיא נדבקת לחניכיים שלי כשאני לועס את הלחם, ואני עוד
יותר אוהב את איך שהמיץ תפוזים ממיס את הטחינה מהחניכיים שלי
ושוטף אותו לגרון שלי, אחחח, ההנאות הקטנות של החיים.


יוצא מהבית לכיוון הכיכר עכשיו, קיוויתי שאני אספיק לראות את
הילדים שיוצאים למחנה קיץ היום בבוקר, אבל קמתי מאוחר מדי, זה
מדהים איך זה שונה לקום בשביל ללכת למחנה קיץ מאשר סתם לקום
כדי לראות אחרים הולכים למחנה קיץ, הלוואי והייתי שוב
בצופים... אבל אי אפשר לחיות בעבר כל הזמן, צריך לדעת מתי משהו
נגמר ולהמשיך הלאה. אני מגיע לתחנה שלי עכשיו ושואל את רקיע אם
האוטובוס שלי כבר עבר היום, ואחרי זה אני כמובן שואל אותה איך
זה שההורים שלה קראו לה רקיע ובכל זאת היא כזאת נמוכה? אני
מניח שאף פעם לא ימאס לי מהבדיחה הזאת, גם רקיע לא עושה לי
חיים קשים עם זה, אני מניח שהיא מוותרת לי בגלל שהיא יודעת
שאני מת לעשות אותה... טוב נו הקו מחשבה הזה אף פעם לא הוביל
אותי לשום מקום.


אני עכשיו על קו שישים ושמונה א' לכיוון השכונה שבה אני הולך
לעבוד היום, הנהג הזה היה לי קצת מוכר למרות שאני בטוח שאף פעם
לא נסעתי בקו הזה, אולי יש לו אח.


ירדתי בתחנה הסופית בדיוק על הגבול של השטח החקלאי, אני אוהב
לרדת בתחנות סופיות למרות שעכשיו יש לי הליכה של איזה עשרים
דקות עד שאני מגיע לעבודה, מעניין מה יקרה היום בטקס חלוקת
פרסי ה"טאורוס", שמעתי שיש סיכוי דיי גבוה שיתנו את פרס
הפעלולן הטוב ביותר למה שמו.. נו זה שמת, טוב בכל מקרה אני לא
מבין מה הקטע של לתת את הפרס לפעלולן שמת, זאת ממש צביעות
מגעילה, בסך הכל אם הוא היה כזה פעלולן טוב הוא היה מצליח לבצע
את התעלול שהוא ניסה ולא היה מת, אבל ככה זה האמריקאים האלה
תמיד אוהבים דרמה. היי! מעניין לאן הולכת הילדה הזאת עם
הבלונים...


טוב, הגעתי לכתובת הנכונה, עכשיו רק צריך לעלות לקומה 12, אני
אף פעם לא יכול להחליט אם לעלות במעלית או במדרגות, טוב אני
מניח שאני יכול להרשות לעצמי מעלית אחת אחרי חצי שעה של הליכה
מהשטח החקלאי עד לפה.


על הדלת כתוב "כאן גרה בכיף", אני לא אוהב את כל ההתחכמויות
האלה של אנשים, מה שכן,  מאוד היה מצחיק אותי אם זאת שגרה כאן
הייתה אחת שקוראים לה "בכיף", בסך הכל אם יש הורים שמסוגלים
לקרוא לילדה בגובה של מטר חמישים "רקיע" אז בטוח שיש הורים
שמסוגלים לקרוא לילדה שלהם "בכיף", זה גם יכול להיות אחלה
גימיק ומוטו משפחתי כזה, אם יום אחד הילדה תבוא ותשאל את
ההורים שלה "איך באים ילדים לעולם?" אז הם יענו לה "בכיף"...


ליזי פותחת את הדלת אחרי בערך עשר דקות שאני מצלצל ודופק חזק
על הדלת, היא נראית ממש טוב, ממש כמו כוכבת קולנוע, גם ממה
שאני יכול לראות מהבית שלה, יש לה המון ספרים ומחשב, ככה היא
בטח גם חכמה, ואם היא חכמה אז בטח יש לה גם חוש הומור,אני אוהב
נשים עם חוש הומור, אני מרגיש שאני ממש יכול להתאהב בה כאן
ועכשיו...


היא מביטה בי במן מבט סתום של מישהו שכרגע התעורר, כנראה שלה
לא הייתה שום כוונה לקום כדי לראות את הילדים הולכים למחנה
קיץ, אני גם לא חושב שהיא רוצה לחזור לצופים או שהיא בכלל
הייתה בצופים, נו טוב, אני מניח שזה עושה את כל זה הרבה יותר
קל...


אני שולף את האקדח שלי ומכוון לה אותו לראש, אני מתמהמה בדיוק
שניה, רק כדי לראות את המבט שיש לה בעיניים, כצפוי לליזי יש
מבט שמשקף את ההרגשה הכללית והמאוד ברורה שלה של "למה לעזאזל
לא שאלתי מי זה לפני שפתחתי את הדלת", חבל, דווקא קיוותי שהיא
תהיה שונה. אני סוחט את ההדק ורואה בירור את הסלון שלה דרך
החור שיש לה עכשיו בראש.


בדרך הביתה בקו מספר שישים ושמונה ב' אני חושב על זה שליזי
כנראה ידעה שהיום הזה יגיע, כן, היא בטוח ידעה, אבל איך שהוא
הידיעה אף פעם לא עוזרת...