14.10.03 לשמוע ברקע את: Mungo Jerry - In The Summertime
ישבנו כאן בחדר...
אני ושני החברים שלי.
כבר לילה והעשן לא מזיק לאיכות הסביבה.
מנגנים ושרים כמו פעם, לא נותנים לאף שכן לעצור בעדנו מלשמוח.
חיוכים בצבעים שונים מתפרשים על פנינו כמו ריבת חלב על
ביסקוויט, אפילו החשק לאכול לא נכנס בנו מרוב ההנאה.
הפסקנו לנגן ושמתי מוזיקה במחשב.
שתיקה....
ארוכה למדיי...
זה בגלל המוזיקה הזאת, אי אפשר שלא להיות מרותק אליה, כאילו
שתלו אותנו בתוך אדמת הצלילים הזאת ושורשינו מתפתחים בכוונה
להמשיך ולחקור כל צליל וצליל.
ושלושתנו חוקרים בלי בושה, מפשיטים כל קליפה מעל כל תו.
עוצם עיניים והבאסים מתדמיינים לי כצעדים של טרול ענקי שכל כמה
צעדים מנסים לתפס עליו גמדים (שהם בתפקיד השריקה המוזרה) והם
עולים ונופלים ועולים ונופלים ועולים ונופלים
ומתפוצצים!
כל גמד לכיוון אחר.
ועם הפיצוץ עיניי נפקחות. שלושתינו מסתכלים אחד על השני בפה
פעור וקמים בדיוק באותו זמן, כאילו זה תוכנן מראש.
- "יורדים לעיר?" השאלה פשוט עפה לי מהפה... כמו ששמים אוכל על
כפית, מותחים את הכפית אחורה ומשחררים בכוונה לפגוע למישהו
בעין ולצחוק.
התשובה הייתה ברורה ותוך רבע שעה נחתנו במרכז העיניינים... מלא
אנשים! יותר מתמיד! ואותנו זה רק משמח.
לחיוך עם ריבת החלב הוספנו גם כמה פיצפוצים טעימים להפליא
והחיוך כאילו בולע אותנו.
התיישבנו במקום הרגיל ו'רגיל' הוא כבר לא.
הכל השתנה בייחד עם צורת מחשבותינו, כאילו אופי המקום עשוי
מחימר... כנראה אל הפאבים הגדול הגיע ושיחק באווירה קצת.
החליף את המוזיקה, עמעם אורות, הוסיף כמה מחשופים, שיפר את
השירות וניקה את השירותים.
היום... אני לא אעשן, נראה לי שאני אפסיק לעד.
הריאות שלי כבר כמה זמן צועקות לי, נחנקות ומשתעלות כמו בית
חרושת.
המלצרית מגיעה "שלוש חצי גולדסטאר?"
הרי ברור, זה תמיד מה שאנחנו שותים. ופתאום החיוך נובל...
הבנתי משהו שלא אמור לדכא אותי כל כך, אבל זה דיכא בטירוף.
אנחנו לא עושים כלום עם עצמנו!
סיימנו בית ספר, וכל מה שאנחנו עושים זה לשבת בפאב... באותו
פאב! ולשתות חצי ליטר גולדסטאר.
העובדה שהיא ידעה מה אנחנו רוצים עיצבנה אותי.
זה היה נראה לי כאילו אנחנו השיכורים הקבועים של הפאב... כמו
בסרטים:
"בשבילך, כרגיל איזה וויסקי, הא ג'וני".
ובלי לשים לב תפס אותי גל אחר והחליף לגמרי את התסריט:
-"יו!...קלטו איזו כוסית!" |