ופתאום ראיתי אור לבן.
לא הבנתי מה קרה. הרי לפני כמה דקות ישבתי עם בני הקטן, רועי,
בן ה-11, לארוחת צהרים לרגל יום הולדתו. הוא היה כ"כ מתוק. עם
תספורת חדשה ובגדים חדשים. כ"כ שמח כשקיבל את הצעצוע שהכי רצה
במתנה. זה היה יומו המאושר ביותר מאז שאביו נהרג. ישבנו
במסעדה, עם נוף מקסים לים.
כשפתאום, נשמע פיצוץ ענק. היו צעקות ובכי רב. גופי כאב ולא
יכולתי לזוז. חיפשתי את רועי. הוא היה לידי, התחבא מתחת
לשולחן. הוא התקרב אלי. ראיתי שהוא בוכה ולא הבנתי למה. ואז
הכל התברר. המקום היה הרוס. אמרתי לו שישאר רגוע, שאמא תהיה
בסדר. ושהאבן הגדולה שפגעה בי בעצם היתה קטנה ושרק נשרטתי. הוא
חיבק אותי חזק חזק. כאילו סלח לי על מות אביו.
הוא אפילו נישק אותי. נתן לי שתי נשיקות על המצח, כמו שנתתי לו
כשהיה קטן, לפני שהכל התחיל.
ופתאום ראיתי אור לבן.
והכל נגמר.